קלמנטינה

אין ספק שמערכת המשפט באדוארדיה הייתה שונה ממה שגאיוס ציפה.

הוא חשב על אולם מכובד עם אנשים רציניים ושקולים, שופט כבד ראש ופרקליטים מהשורה הראשונה. מה שגאיוס ראה היה קצת... לא שגרתי.

זה היה מעין אולם מופעים חצי חשוך, כאשר על הבמה המוארת בסגול ולבן בקדמת האולם הייתה כורסה רכה ולצדדיה כיסאות עץ פשוטים. אחרי הבמה היו באולם החשוך שולחנות עגולים מכוסים מפה לבנה ונר. בסמוך לכל שולחן ישבו כחמישה אנשים וסעדו את קיבתם בתיאבון.

גאיוס עמד בנקודה חשוכה לצד הבמה, אזוק באזיקים צמריריים וורודים.הוא זכר במעורפל את המאורעות שהובילו אותו למצב הזה, איך שהמלך נכנס לחדרו של גאיוס וראה את אימפריו המת ואת המלכה שהשתחררה מעלפונה רק כאשר גאיוס אמר את המילה "שחרר", הוא זכר את חוסר האמון בפניו של המלך כשגאיוס אמר שזו היתה טעות, ואת סטופפיי המביטה בגאיוס בפחד, נעמדת לצד בעלה. הם נעלו את גאיוס בחדרו לא לפני שאמרו לו שמחר יזומן למשפט שינוהל על ידי שופט חיצוני.

למחרת גאיוס שמע מחלון חדרו את לוויתו של אימפריו. הוא שמע את סיציליה בוכה בכי קורע לב, את קדברה שלא הפסיקה להאשים את עצמה, את נפתוזי שהבטיח שהפושע יבוא אל דינו ואת סטופפיי, שלא הפסיקה לדבר בגנותו של גאיוס. לאחר מכן דלת חדרו נפתחה והוא נלקח לאולם המוזר הזה, ועכשיו הוא עומד במקום החשוך ליד הבמה ומחכה להוראות. והוא בכל ליבו לא התכוון להרוג את אימפריו...

לאחר כמה דקות הגיעו אנשים בחליפות ולקחו את גאיוס לבמה, עליה עמד לא אחר מאשר רדוקטו, אותו אדם שגאיוס פירק אצלו עץ.

"מוזמנים, מוזמנות, ושאר אוכלי חינם," החל רדוקטו לומר. כל הזללנים עצרו לרגע מלאכול והביטו בהשתוממות ברדוקטו.

"נא לעמוד כדי לקבל את כבוד השופט, אלפונסו אלוהומורה!" רדוקטו הכריז, והזללנים נעמדו ומחאו כפיים, כלומר, הם הקישו בסכו"מיהם.

לקול התשואות נכנס לאולם אדם נמוך ושמן. לא היה לו צוואר, דבר שגרם לו להיראות כמו כדור עם שפיץ, מכיוון שהאף שלו היה צר ומוארך. היה זה אלפונסו אלוהומורה שנודע כשופט ההוגן ביותר בכל לונדון. לגאיוס יצא לשמוע הרבה על השופט אלוהומורה, כיצד הוא הגיע להכרעות דין מיוחדות וצודקות, ולכן גאיוס לא חשש מגזר דין לרעתו. גאיוס ידע שהצדק עמו.

אלפונסו התיישב בחבטה בכורסה הרכה לקול קרקוש הסכינים והמזלגות אלו באלו. הוא הביט בסועדים במבט משועמם ואמר להם: "שבו!" כמובן שכולם התיישבו.

גם גאיוס התיישב על כיסא העץ שהוא ורדוקטו עמדו בסמוך אליו. רדוקטו סימן לו לעמוד מהר וגאיוס נעמד.

"הנאשם," רדוקטו החל לומר, "הלא הוא גאיוס בן-פרה, בן חסותו של המלך, אשם מטעם בית המלוכה בהריגת בן חסות אחר, אמפריו בן-יגל," רדוקטו אמר.

"נאשם," הוא המשיך והביט בגאיוס, "על מנת שיוכלו כולם לזהות אותך, נא קפוץ במקומך וצעק: 'גירנומבאלו-סטראמבאלו-מינושיו-קרושיו'."

גאיוס הרים גבה. זה נראה לו מגוחך ביותר, הוא לא ראה זאת בשום מערכת משפט! (הוא גם מעולם לא ראה מערכת משפט כלשהיא בכל מקרה, אבל זה נראה לו כל כך... מוזר).

רדוקטו סימן בידיו לגאיוס שיקפוץ ויצעק, וגאיוס בעל כרחו הביט ברדוקטו בריכוז, קפץ וצעק: "גירנומבאלו-סטראמבאלו-מינושיו-קרושיו".

רדוקטו החל לצרוח ולהתפתל מכאבים וצרחות בהלה החלו להישמע באולם. אנשים התרוצצו לכל עבר והקיאו את מזונם, עד שהשופט צעק: "שקט!" והכל השתתקו, כולל רדוקטו שכבר חדל להתפתל.

"הייתי שואל אתכם מה זה היה," השופט אמר לגאיוס ורדוקטו בשעמום, "אבל לפי היכרותי עם רדוקטו אנחנו ניאלץ לשמוע הסבר ארוך ומייגע על פעילות מעיים. אז רדוקטו, תודה מראש."

רדוקטו האדים מבושה. "אין-על-מה מראש, כבוד השופט," הוא ענה.

"האמת שדווקא יש עלמה," אמר השופט תוך כדי פיהוק, "חסכת לכולנו פטפוטי סרק על מערכת העיכול."

השופט הסב את מבטו לעבר הקהל ולחש (למרות שכולם שמעו אותו): "אל תאכלו מהדגים הממולאים, זה מקולקל!"

הקהל צחק צחוק מנומס.

"זה דוקא לא היה מצחיק בכלל," אלפונסו אמר באיטיות, "ועכשיו כל אחד יצטרך לשטוף את כל הכלים שאיתם הוא אכל, כעונש!"

"אבל, כבודו!" ילדה קטנה צעקה מקצה האולם, "זה היכל משפט שוויוני! אנחנו נשטוף את הכלים בכל זאת!"

"ומי את חושבת תיקן את התקנה הזאת? אהההה?" שאל השופט, מזיז את אפו המחודד.

"טוב, סליחה שהפרעתי לך, רדוקטו, תמשיך במשפט הזה שלך."

"כן, תודה לך," רדוקטו אמר, "וכמו שבוודאי שמעתם, אני הוא רדוקטו, דובר בית המשפט. וזוהי אלכסנדריה," הוא הצביע על ילדה כבת 15 שישבה על אחד מכסאות העץ, "קלדנית בית המשפט וספרנית בית המלוכה לשעבר. זהו המשפט הראשון שלה."

"רק, אם אוכל לבקש בקשה," אלכסנדריה צייצה.

"כן?" רדוקטו ואלפונסו אמרו יחד.

"אם תוכלו לדבר קצת יותר לאט, אני פשוט לא כל כך מספיקה לכתוב את כל מה שאתם אומרים..."

"אל תדאגי, מישהו מסוים יפרסם את ז באינטרנט עוד 4000 שנה." גאיוס אמר.

"סליחה?" רדוקטו שאל.

"אובליוויאטה!" מיהר גאיוס לומר.

"רק, אם אוכל לבקש בקשה," אלכסנדריה צייצה שוב. גאיוס חייך בניצחון. הוא ידע שהלחש פעל.

"כן?" רדוקטו ואלפונסו אמרו יחד.

"אם תוכלו לדבר קצת יותר לאט, אני פשוט לא כל כך מספיקה לכתוב את כל מה שאתם אומרים..."

"למה את חושבת שנסכים? זה בית משפט, לא שטיח!" אלפונסו אמר.

"אם יורשה לי, איך שטיח קשור?" רדוקטו שאל.

"בדיוק כמו שהפכו את הספרנית הטירונה הזאת לקלדנית! אני דורש תוספת תשלום על המשפט המביך הזה!" השופט אמר.

רדוקטו גלגל עיניים והמשיך: "אם כך, זה הזמן לקבל את נציג התביעה שילווה באשתו,"

אגלי זיעה צצו במצחו של גאיוס.

"קבלו את מלך ומלכת אדוארדיה, נפתוזי וסטופפיי!" הכריז רדוקטו. כל הסועדים קרקשו בסכינים ומזלגות ואחד מהם לקח את קערתו וצעק לתוכה צליל שנשמע כמו תקיעת חצוצרה. המלך והמלכה צעדו לקול התשואות מהכניסה לאולם בצעדים איטים לעבר הבמה, מחזיקים ידים ומביטים קדימה בקיפאון. גאיוס נחרד. הוא ראה אותם בעבר עצובים, כועסים או אוכזבים. אבל לראת אותם אדישים? חסרי כל רגש? זה הפחיד אגאיוס מאוד.

המלך והמלכה הגיעו לבמה, מצדיעים לעבר רדוקטו ופונים ליושבי ביהמשפט.

"ערב טוב לכולם," נפתוזי פתח, "מדובר כאן באיום של ממש. למיטב הבנתי, גאיוס בן פרה בעל כוחות כישוף. מדובר בתופעה בה מעולם לא נתקלנו."

"מפעיל עלינו לחשים מסוכנים," סטופפיי אמרה, "החל בדרכו להרוג אנשים על ידי לחישת שתי מילים ועד דרכו למחוק הזיכרון. צאו וראו אילו דברים נוראיים גאיוס עשה, אך הוא אינו עומד מאחוריהם. וכיצד אשמתו תוכח אם איש אינו זוכר פשע?"

כל הסועדים נשמו בבהלה. השופט הרים גבה לעבר גאיוס.

"הוא? אתם בטוחים שאתם מדברים עליו?" שאל אלפונסו בחשדנות.

"אוהו... הוא משחק בך כמו ששיחבאשתי בחזותו התמימה!" הזהיר המלך.

"האדם, אם אפשר לקרוא למכשףהזה אדם, הוא לא םחות מרוצח!"סטופפי קראה.

"מעלתכם, הירגעו בבקשה! טרם סיימנו להציג את כולם!" רדוקטו אמר.

וסטופפיי התיישבו בכיסאות העץ הרחוקים מגאיוס ככל האפשר.

"אני רוצה להזמין שני אנשים," רדוקטו אמר, "אחד ייצג את גאיוס והשני את בית המלוכה."

"אני מוחה!" נפתוזי נעמד, "ביקשתי שזה יהיה משפט ללא עורכי דין!"

"משפט ללא עורכי דין?!" הזדעק אלפונסו. הקהל החל לדפוק על השולחנות בעודו צועק: "עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו דם!"

"ותהיו בשקט, חבורת ליצנים מכוערים!" השופט אלוהומורה צעק על הקהל שהשתתק מיד.

"משפט ללא עורכי דין?!" השופט נעמד והקהל געש. "לא אמרתם לי שאני אשפוט במשפט ראווה! זה ביזיון מקצועי ממדרגה ראשונה!"

רדוקטו ניסה להרגיע את השופט, שאמר: "זה סוף הדיון להיום! רדוקטו עכשיו ילווה את גאיוס לתא המעצר, שם ישהה עד תום ההליכים!"

הקהל מחא כפיים.

"קום..." רדוקטו אמר לגאיוס שנעמד.

"אני לא התכוונתי, רדוקטו..." אמר גאיוס כשהוא מתבונן בכסאות של המלך והמלכה שהתפרקו ברגע שגאיוס אמר 'רדוקטו'.

"פשוט... אל תאמר את השם שלי. אם אתה רוצה לצאת זכאי אתה צריך לכשף כמה שפחות." רדוקטו אמר בשעה שיצאו מהאולם בדרך לתא המעצר.

"אבל השופט אלפונסו אלוהומורה הוא שופט הוגן, לא? הוא יזכה אותי!" אמר גאיוס כשהלכו במסדרונות הארוכים של בית המשפט.

רדוקטו נעצר.

"הקשב לי, גאיוס," רדוקטו אמר, "אני רוצה בטובתך במשפט הזה, האמן לי. אני לא חמום מוח כמו הקהל ואני לא יודע איזה פגם יש בראש של המלך והמלכה. אבל אני רוצה שתדע דבר אחד,"

"מה?" גאיוס שאל.

"שתזכור שאם אתה באמת לא רוצה להטריד אנשים אתה חייב להפסיק לכשף."

"אבל אני לא יודע אילו מילים מכשפות ואילו לא!" 

רדוקטו נאנח והמשיך ללכת. גאיוס הלך אחריו. הם שתקו עד שהגיעו לת המעצר.

רדוקטו שלף מחזיק מפתחות גדול ופתח עם אחד המפתחות את דלת תא המעצר. בתא לא היו חלונות אבל היתה מיטה רכה ושמיכה חמה, ותא שירותים נסתר.

"שמור על עצמך," רדוקטו אמר לגאיוס בשעה שסגר את דלת תא המעצר ונעל אותה כשגאיוס בפנים.

"אני אשתדל." גאיוס אמר.

כשדלת התא נסגרה שרר חושך מוחלט. גאיוס אמר "לומוס" ונהיה אור. הוא לא ידע איך הוא ידע לומר דווקא 'לומוס', אבל זה עבד.

"אלפונסו!" גאיוס אמר בהיתוליות. דבר לא קרה.

"אלוהומורה!" גאיוס המשיך. להפתעתו דלת התא נפתחה.

הוא ברח.