קלמנטינה

בס"ד|BBOB#

"בופ! בופ!"

רפאל לונגבוטום התעורר לצלילי השעון המעורר. הוא הזדקף במיטתו, מתח את שריריו ואז נזכר – אין לו שעון מעורר!

"זאת בטח לייזה..." הוא חשב לעצמו בחיוך והביט בשעונו. השעה הייתה 7:00 בבוקר. היה עליו לקחת את לייזה למעגן בשעה 9:00.

התאריך באותו היום היה 1/9/2069, ורפאל ישקר אם הוא יאמר שהוא לא חיכה לתאריך הזה. התאריך שנקבע מראש לפני 10 וחצי שנים.

הוא העיר בעדינות את דונה, אשתו ששכבה במיטה לידו. היא שפשפה את עיניה ושאלה: "מה השעה?"

"שבע בדיוק." רפאל ענה לה.

דונה הזדקפה במיטתה באיטיות, מתמתחת.

"בופ! בופ!" נשמע שוב הקול.

"אתה יודע," דונה אמרה, "לדעתי זו הייתה טעות."

"דונה, אל תתחילי שוב..." רפאל אמר. הוא ידע בדיוק על מה היא מדברת.

אמנם עולם הקוסמים היה עולם משוכלל ועשיר, אך גם אליו החלה בהדרגה להגיע הטכנולוגיה. היה קל לראות את זה ברכבת הקיטור שהובילה להוגוורטס, במעליות במשרד הקסמים ואפילו בתחנות הרדיו הקסומות. בשנים האחרונות החל לפעול גם ערוץ טלוויזיה לקוסמים, ולייזה שהייתה רק בת 11 כבר השיגה לעצמה גיים-בוי (שהוריה קנו לה ליום ההולדת לפני שנתיים). לייזה לא עזבה את הגיים-בוי לרגע ונראה כאילו הוא החבר הטוב ביותר שלה.

האמת שללייזה מעולם לא היו חברים וזה מעולם לא הפריע לה במיוחד. היא לא אהבה בכלל לתקשר עם בני אדם. יצורים בלתי צפויים שקשה לדעת מה יהיה הצעד הבא שלהם. לייזה הרבה יותר אהבה דברים דוממים, אפשר לצפות בדיוק מה הם יעשו.בגלל זה היא ממש אהבה את הגיים-בוי שהוריה קנו לה. זה היה מכשיר טכנולוגי מהפכני בקרב קוסמים.

לייזה חשבה שהיא ילדה טובה. היא בחיים לא התחצפה לאיש והתייחסה לכולם בכבוד. התלונה היחידה שלה לה הוריה היא שבכל פעם שלייזה ביקשה אח קטן הוריה חייכו אליה בעצב. היא לא ידעה שגם הוריה רצו מאוד להביא ללייזה בן משפחה חדש, אבל הם פשוט לא יכלו לחזות את התוצאות של קוסם שיש לו את אותם הגנים כמו לשרביט.

הם כמובן השתדלו לשמור על לייזה מכל רע, ואפילו הם לא סיפרו לה עד כמה היא מיוחדת. לייזה באמת לא ידעה כלום, למרות שהיה לה זיכרון מוזר על איש זקן עם שיער לבן ודליל שנועץ בה מבט ואומר: "כן, זה זה!". כשהיא סיפרה להוריה על הזיכרון הם אמרו לה שהיא כנראה חלמה את זה, אבל הם נראו מודאגים.

ונחזור לבוקר שבו מתחיל סיפורינו. דונה הביטה ברפאל בעיניים רטובות ואמרה: "רפאל, לפעמים אני מרגישה שאין לנו ילדה...".

היא החלה לבכות ורפאל חיבק אותה בחום. "את לא יודעת, יכול להיות שזה חלק מתופעות הלוואי של השרביט..." הוא אמר.

דונה הרימה את ראשה והביטה ברפאל בעיניים אדומות ונפוחות. "איך זה יכול להיות?" היא אמרה לו, "ילדה כל כך רגישה ושברירית שמפחדת מאנשים! איך היא יכולה להיות השרביט? איך היא תשלוט בגורל? הדבר היחיד שהיא יכולה לשלוט בו זה גיים-בוי!"

"בופ! בופ!" נשמע הקול מחדרה של לייזה. היא הייתה כל כך שקועה במשחק שלא שמה לב לדיבורים של הוריה מהחדר הסמוך.

"אבל דונה, אפילו אוליבנדר'ס אמר שהיא השרביט, והיא זוכרת את זה!" רפאל לחש בתשובה.

"לא אכפת לי מהאוליבנדר'ס הזה! אני לא רוצה לשלוח אותה לבית הספר הזה!"

רפאל נשם לאט.

"דונה," הוא אמר, "הירגעי. את יודעת שסבא שלי יודע מה הוא עושה ואין דבר שיוכל לעצור אותו. את יודעת שאת יכולה לסמוך עליו, על אמא שלי ועל דוד ג'יימס. אפילו לייזה אוהבת את הארי פוטר והיא קוראת לו סבאל'ה, היית מאמינה שסבא שלי יהיה האדם היחיד שהיא נותנת בו אמון?" הוא אמר וצחק קצת.

"אתה שוב מנסה לומר לי שבית הספר הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר לשמור עליה בטוחה?" דונה אמרה בכעס.

"הרבה יותר מזה," רפאל אמר, "בית הספר הזה נבנה במיוחד בשבילה. המטרה של בית הספר הזה הוא לשמור על השרביט בטוח. אז אני ואת, שהשרביט בשבילנו, חוץ מזה שהוא שלוט בגורל הוא גם הבת שלנו, שאני ואת לא נשלח אותה לקום שנועד לשמור עליה?"

"וגם, איך הארי קרא לזה, 'להכין אותה לחיים האמיתיים'... הוא רצה להרוס אותה! את התמימות שלה!" דונה קראה.

"אבל אם לא זה, דונה הייתה יוצאת לחיים האמיתיים ומסדר נפתוזי היה ישר מוצא אותה!" רפאל אמר.

דונה נשכבה במיטתה בחזרה.

רפאל רכן לעברה וליטף אותה.

"אל תדאגי," הוא אמר לה, "הכל יהיה בסדר. אני מבטיח."

דונה הביטה בו.

"מבטיח?" היא שאלה.

"אני מוכן לעשות הכל כדי שתסכימי לשלוח את לייזה לבית הספר."

דונה חייכה.

"אני... אני אשטוף את הבית ואת הכלים, ואכין לך שלוש ארוחות ביום!" הוא אמר ודונה צחקה.

"הארוחה שלך תגיע אליי לעבודה?" היא צחקה.

"אני אשלח לך את האוכל במייל!" הוא אמר והם צחקו.

"בופ! בופ!" נשמע קול מכיוון חדרה של לייזה.

רפאל הביט בשעונו. "שמונה וחצי! כבר מאוחר!" הוא אמר.

"רוץ כבר! הטיסה יוצאת בתשע בדיוק!" דונה אמרה ורפאל התלבש במהירות ויצא מחדר השינה.

לגאיוס בן פרה לא היו חיים קלים בכלל. כנראה שלהיות הקוסם הראשון עלי אדמות לא יהיה קל כל כך כמו שהוא חשב.

גאיוס נשלח לממלכת אדוארדיה מהעתיד הרחוק מאוד, עתיד שבו יש מכוניות ומטוסים ולא עגלות וציפורים. עתיד שבו העולם הוא דמוקרטי ולא מלוכני, כמו ממלכת אדוארדיה, למרות שגאיוס עצמו בכלל הגיע מאנגליה שהוא גם דמוקרטי וגם מלוכני.

הוא ניסה לדבר על כך עם רדוקטו המלך, אבל הרעיון נשמע לרדוקטו קצת... לא נורמאלי.

"מה זאת אומרת שהעם ישלוט?" המלך אמר לו באחת מאותן הפמים, "העם לא יודע מה טוב בשבילו! ובכלל, לא איבדת את הזיכרון או משהו?"

האמת היא גאיוס באמת איבד את הזיכרון או משהו. הוא היה עשר שנים בממלכת אדוארדיה למרות שהגיע אליה בהפתעה. הוא מצא את עצמו בשוק של המלך נפתוזי וזה למעשה הרגע הראשון שגאיוס זוכר. לאחר מכן הוא חי בארמונו של המלך נפתוזי למשך כמה חודשים, שבסופה המלך ירד למחתרת יחד עם אשתו כדי לרדוף את גאיוס, וכשזה קרה רדוקטו קל עלה לשלטון. הוא היה אהוב על כולם, והיה גם חברו הטוב ביותר של גאיוס.

האמת היא שגם לולא המלך והמלכה חייו של גאיוס לא יכלו להיות שקטים. הסיבה שהמלך והמלכה הקימו מסדר שלם כדי לרדוף את גאיוס היא מכיוון שלגאיוס יש כח מיוחד - גאיוס הוא למעשה שרביט אנושי. הוא מבטא לחשים בעזרת פיו, והקסמים מתבצעים גם ללא שום אמצעי עזר שונים. גאיוס הכניס לתודעה את תופעת הקוסמים, והוא ורדוקטו החלו לייצר שרביטים כדי למכור אותם לכל הקוסמים החדשים שצצו.

אך האמת האיומה היא שלהיות שרביט אנושי זו גם אחריות גדולה. אם בשרביטים רגילים אתה יכול לשלוט בחפצים, אז בגאיוס אתה יכול לשלוט בגורל אם רק תעשה זאת נכון.

באותו היום שבו מתחיל סיפורנו, גאיוס התעורר אחרי חלום מאוד מוזר שהוא חלם, ובו זקן ממושקף מנסה לתקשר איתו. הדבא היחיד שגאיוס הבין מהשיחה המוזרה היא שאותו אדם נקרא הארי פוטר והוא סבא שלו או סבא-רבא. גאיוס החליט לספר על כך לרדוקטו.

"כנראה שהזיכרון חוזר אליך," רדוקטו אמר לגאיוס כאשר נפגשו, "אל תשכח את לייזה בת פרה."

"נכון," גאיוס אמר. לייזה בת פרה היה שם שגאיוס נזכר בו לפני שנים, ולדעתו לייזה היא גם שרביט.

"אתה זוכר בן כמה היית לפני שהופעת פה?" רדוקטו שאל.

גאיוס הניד בראשו באיטיות.

"אני אפילו לא יודע מי זה ההארי פוטר הזה או מה הוא עשה," גאיוס אמר.

"כנראה שהוא הנער שניצח את האופל," רדוקטו אמר.

גאיוס נאנח.

"אז מה שאתה אומר זה שהנער שניצח את האופל גדל והתבגר והביא צאצאים, ואיכשהוא אני הגעתי לעבר הרחוק ונמחק לי הזיכרון? זה לא נשמע הגיוני, מסע בזמן זה לא אפשרי!"

רדוקטו הביט בגאיוס.

"אני לא בטוח," רדוקטו אמר, "אמא שלי הצליחה לראות נקודות שונות בזמן, בעיקר את העתיד. האם הראייה שלה מבצעת מסע בזמן?"

אמא של רדוקטו הייתה האוראקל, היא ניבאה חזונות וחתזה נבואות, ולכן רדוקטו הסיק שהיא רואה לעתיד.

"נצטרך לדבר איתה..." גאיוס אמר.

רדוקטו הביט לחלון שהיה לידו. השמיים היו כתומים, הייתה זו שעת שקיעה.

"אמא שלי ישנה עכשיו, נצטרך לדחות את זה למחר." רדוטו אמר.

גאיוס נאנח והם שתקו לכמה שניות.

"נו," גאיוס אמר לבסוף, "מה חדש אצלך?"

רדוקטו חייך חיוך משונה. הוא הביט בגאיוס ואמר לו: "רק אל תגלה לאף אחד."

"לא ללות מה?" גאיוס שאל בסקרנות.

רדוקטו בלע רוק ואמר בלחש: "הצעתי לדיאנה להיות אשתי!"

"מה?!" גאיוס צעק, אב רדוקטו מיהר להשתיק אותו.

"בינתיים אנחנו לא רוצים לרסם את זה, אנחנו כרגע מתכננים את כל החתונה המלכותית, אבל לדעתי דיאנה הולכת להיות מלכה נהדרת..."

"גם לדעתי," גאיוס אמר בחיוך. דיאנה הייתה בת זוגו של רדוקטו, וזמן רב התרוצצו שמועות על חתונה מלכותית. גאיוס הכיר את דיאנה באופן אישי, היא הייתה מאוד חביבה ונחמדה והיא הייתה בעצמה קוסמת בעלת שרביט, כמו רבים אחרים בממלכת אדוארדיה וביניהם רדוקטו בעצמו.

"היא תהיה מלכה מושלמת," גאיוס אמר בהתרגשות, "למרות שהביטוי 'המלכה דיאנה' מעורר בי צמרמורות... אולי משהו מהעבר שלי-כלומר-העתיד שלכם?"

"אל תדאג," רדוקטו אמר, "אם הייתה בת מלוכה בשם 'דיאנה' מאיפה שאתה באת האמן לי שהיית זוכר את זה."

גאיוס נעמד במקומו וחייך חיוך גדול. "מזל טוב, אדוני המלך!" הוא אמר.

רדוקטו צחק. למרות שהיו חברים טובים, גאיוס נמנע מלומר את שמו של רדוקטו מכיוון ששמו היה לחש שגורם לפירוק דברים.

"באופן מעשי, דווקא יש לי מזל די טוב!" רדוקטו אמר.

"לא, זה ביטוי..." גאיוס צחק.

לייזה ישבה במושב האחורי של הרכב שבו נהג אבא שלה. היא לא עזבה את הגיים-בוי שהיה לה ביד כל הנסיעה.

רפאל השתדל להקרין התרגשות ושמחה כלפי בתו, אבל גם הוא היה מודאג מכך שלייזה ולכת ללמוד בבית הספר של סבא שלו.

הוא תיאר לעצמו איך לייזה תגיב ברגע שהיא תגלה את האמת עליה, שהיא למעשה לא זקוקה לשרביט כמו שאר הקוסמים, והמקל שקנו לה הוריה היה לא יותר מסתם... מקל. זה לא היה שרביט כלל.

הסיבה שלייזה לא הזדקקה שלרביט הייתה שלייזה הייתה שרביט אנושי, ממש כמו גאיוס. למעשה, הם היו בני דודים מדרגה שנייה אבל אף אחד לא ידע על קיומו של השני. גאיוס נמצא בעבר הרחוק, ומשפחת פוטר חושבת שהוא נחטף על ידי מסדר נפתוזי, מסדר אכזרי שמטרתו למצוא את השרביט ולשלוט בגורל, ולהיפטר מילדי פוטר שלטענת המסדר יפריעו למהלך השליטה. משפחת פוטר גילתה שמי שהקים את המסדר היה מלך של שטח מסוים שלא ידוע מה הוא, ושמי שכרגע עומד בראש המסדר הוא הבוס טאורוס.

"בופ! בופ!" הצפצופים קטעו את חוט המחשבה של רפאל. הוא היה כמה מאות מטרים לפני המעגן.

"את יודעת, לייזה, את לא תוכלי להשתמש במכשיר הזה בבית הספר." רפאל אמר.

"אבל זה בית הספר של סבאל'ה!" ליזה אמרה במחאה.

"כן," רפאל נאנח. בכל פעם שלייזה קראה להארי פוטר, סבו של רפאל, "סבאל'ה", ליבו של רפאל היה קופץ מהתרגשות. אבל הפעם זה לא קרה.

"לייזוש, מתוקה שלי, את יודעת שאנחנו לא רוצים שמוגלגים ימצאו את בית הסר ולכן כל מכשיר מוגלי שיהיה שם פשוט יתקלקל. אני מצטער מאוד, לייזה, אבל את יודעת שזה נועד רק כדי לשמור עלייך שם."

"אבל אני לא רוצה ללכת למקום הזה בכלל!" לייזה אמרה על סף בכי.

"לייזוש מתוקה..." רפאל אמר, "את חייבת ללכת לשם..."

"לא רוצה!" לייזה אמרה.

"נו, אל תתחילי עם הבעיות האלה עכשיו..." הוא אמר בעצב.

לייזה באמת לא רצתה ללמוד. היא לא הבינה מה רע שהיא תישאר בבית, אבל ההורים שלה לא הסכימו לומר לה.

"אוף... את תסתדרי שם? את תמצאי חברים?"רפאל אמר.

"לוי'דעת," לייזה אמרה והמשיכה לשחק.

"בופ! בופ! בופ!"

רפאל הביט בלייזה דרך המראה האחורית.

"לייזה, תכתבי לנו מכתבים כשתהיי שם, טוב מתוקה?"

"בטח, כל הזמן," היא אמרה בחולמניות.

כשרפאל חשב על זה, השיחה שהוא ניהל עכשיו עם הבת שלו זו הייתה השיחה הכי ארוכה שלייזה ניהלה אי-פעם, בגלל שהייתה מופנמת וביישנית.

כשרפאל הגיע למעגן הוא ולייזה יצאו מהרכב ורפאל הכניס את הרכב לתוך התיק שלו בעזרת קסם. הוא ולייזה נכנסו למעגן, שהיה הומה אדם.

מיד הוא פגש בסטיבן שאקלבולט, דובר המעגן, בנו של קינגסלי, שר הקסמים המנוח.

"שלום, מר לונגבוטום!" סטיבן מיד אמר בעליצות.

"שלום גם לך, סטיב," רפאל אמר ביבשושיות.

"אתה רואה אותו, לונגבוטום?" סטיבן אמר והחווה באצבעו על ילד קטן כהה עור שעמד בסמוך אליו, "זה הבן שלי, קוראים לו ג'וש, והוא ילמד בבית הספר של הארי פוטר. מי זאת? זאת לייזה?" הוא אמר מיד כשראה את לייזה נצמדת לרגליו של רפאל.

"כן," רפאל אמר בקוצר רוח, "איפה ההאנגר? המטוס לא נמצא שם?"

"אה, נכון, עוד רבע שעה הטיסה יוצאת ואני צריך לשאת נאום לערוץ הקסמים," סטיבן אמר בהיסח הדעת ואז הוסיף" "תגיד, לונגבוטום, זה נכון שאין בתים בכלל בבית הספר הזה?"

"נכון," רפאל אמר בקוצר רוח ופנה ללכת, אבל נעצר על ידי סטיבן ששאל הפעם: "תגיד, לונגבוטום, זה נכון שהמשפט האחרון של סבא שלך נוויל לונגבוטום לפני שהוא התפגר היה שאסור להקים את בית הספר הזה?"

"תגיד לי, אתה לא-רגע, מה?!" רפאל התחיל לומר ואז הוא קלט מה סטיבן שאל.

"סתם, נראה לך שזה יקרה? רק רציתי לראות את התגובה שלך!" סטיבן צחק.

"קורע מצחוק, סטיב, עכשיו אני חייב לטוס להאנגר." רפאל אמר והתחיל ללכת.

"רגע, לטוס להאנגר? איזה משחק מילים גדול! אני חייב לאמץ אותו!" סטיבן אמר, מתאפק שלא לצחוק, "ג'וש, אני רוצה שתתחבר עם הלייזה הזאת, יש לה אבא גאון!"

ג'וש הקטן חייך ללייזה במבוכה, והיא החזירה לו חיוך אוהד.

לפתע אישה גבוהה, קורנת, מאופרת  ובלונדינית באה לסטיבן ואמרה לו: "סטיב, עוד חמש דות המטוס יוצא ואתה חייב לנאום!"

"אוי, את צודקת סיציליה!" סטיבן אמר בצהלה, ומיד הוסיף בקול מונוטוני ומשעמם: "אני חייב להתאמן על קריינות והנחיה." וסטיבן וסיציליה פרצון בצחוק מתגלגל, דבר שגרם לכל האנשים מסביב לעצור ולבהות בהם, מה שגרם לג'וש שאקלבולט הקטן מבוכה רבה עד כדי כך שהוא נהיה אדום, למרות שהוא שחור-עור.

"טוב, לונגבוטום, קח את ג'וש איתך למטוס ותשמור עליו! אה?" סטיבן הלך משם, משאיר את ג'וש הקטן עם רפאל ולייזה.

"ילד מסכן..." רפאל מלמל לעצמ ומחה אגלי זיעה ממצחו.

"טוב, ג'וש, תחזיק לי את היד חזק." רפאל אמר, אוחז ביד ימין את לייזה שדווקא נראתה די משועשעת וביד שמאל את ג'וש שעדיין נראה מבולבל, ורפאל החל לפלס את דרכו בין ההמונים עד שהגיע להאנגר מטוסים ובו המטוס שיטיס את הילדים לבית הספר שנמצא באי מרוחק.

"טוב, ג'ווע, תעלה! בהצלחה!" אמר רפאל ושחרר לג'וש את היד. ג'וש עלה למטוס ולייזה באה לעלות אחריו, אבל רפאל אחז בידה.

"לייזה, אני חייב שתקשיבי לי עכשיו. זה חשוב." רפאח אמר.

לייזה הסתובבה והביטה בו. רפאל נתן בבת שלו מבט אחרון של פרידה ובחן אותה מכף רגל ועד ראש- את פניה העגולות, את האף הקטן, את לחייה שהיו בהן קצת נמשים, את שיערה החום עם הצמות, ואת עיניה הירוקות שאותן ירשה מ"סבאל'ה".

רפאל הביט בה ואמר: "תקשיבי, לא אכפת לי עד כמה תלמדי, אם תשחקי בגיים-בוי הזה, אם תתחברי אם ג'וש שאקלבולט או עם כל בן אדם אחר או כמה בעיות משמעת יהיו לך, אבל אני רוצה שתבטיחי דבר אחד לי ולאמא."

לייזה הביטה ברפאל בסקרנות.

"אני רוצה שתבטיחי לי שעל כל דבר מוזר, דבר שלא אמור לקרות, אם זה קורה לך אני רוצה שתבטיחי לי שתפני אך ורק למנהלת. לא לאחד המורים, לאחד התלמידים, גם לא לחברים הטובים ביותר שלך, ואפילו אל תכתבי לנו על כך במכתבים! תפני אך ורק למנהלת!"

"מה, אבל למה אסור לי להודיע לכם?"

רפאל נאנח ואמר: "את לא יכולה לדעת מי קורא את המכתבים או מה קורה בחוץ. את המנהלת אני מכיר, אישה בשם מוזה. את יכולה לסמוך עליה. היא מונתה למנהלת בהשגחתי, בהשגחת אמא שלך, בהשגחת סבתא לילי ובהשגחת הארי פוטר. היא האישה החכמה ביותר שאני מכיר. תפני אך ורק אליה. בסדר?"

לייזה הנהנה באיטיות. היא לא הבינה מה זה אומר דבר "מוזר", אבל אם זה כל כך חשוב לאבא שלה היא תעשה את זה.

"יופי," רפאל נשק לראשה של לייזה, "בהצלחה!"

"תודה!" לייזה אמרה ורצה למטוס.

רפאל הביט בבת שלו נכנסת פנימה. אחר כך הוא רא איך שאר הילדים נכנסו, את המטוס נסגר ומובל החוצה ואחר כך ממריא לשמיים.

"היא תסתדר..." רפאל חשב לעצמו, אך בכל זאת המשיך להסתכל על המטוס עד שנעלם באופק...