קלמנטינה

Bring_Back_Our_Boys#

בוסתן המלך היה גדול ויפה. היו בו מדשאות, מזרקות, פסלים ושאר חפצי נוי, עצי פרי, שתילי ירקות ושיחי תבלינים. בלילה הוא היה יפה אפילו יותר, והיה לו גם מימד מסתורי מסוים.

כשגאיוס ורדוקטו נפשו עם אורה, הם העדיפו לעשות את זה באחד הספסלים בגן, שהיה לו גגון נחמד לצל והיה מלא בצמחים מטפסים.

אורה הביטה בגאיוס והחלה לדבר:

"ראה נא, גאיוס בן פרה, הזמן הוא רצף של אירועים אחרי הכל. אם תנקה את הראש ממחשבות תוכל לאמץ את העין לקצת מעבר ממה שהיא רואה, ותוכל לחזות באירועים עתידיים. לצערי הרב אין ביכולתי לדעת איך להגיע לשם."

"ואיך את מקבלת את הנבואות? איך נוצר הנוסח המדויק של כל נבואה?"

אורה חייכה בבישנות.

"זה פשוט בא אליי. לדוגמה, יום אחד התעוררתי והתנגן בראשי המשפט 'צאצאי נכדיו של הנער שניצח את האופל ישפיעו על מהלך השליטה! השרביט שעלה מהעתיד יסייע בהקמת המסדר, ומפני שהשרביט נשלח לקלל הוא יברך, כי השרביט שישלוט בגורל הוא חידה! השרביט שישלוט בגורל הוא אנושי בן פר! השרביט שישלוט נתון לחסדי האופל והטוב כאחד...' האם אני יודעת מאין זה בא? כלל וכלל לא! זה  צץ פתאום!"

"טוב, תודה אורה..." גאיוס אמר באכזבה וקם ממקומו.

"אה, ואם תצטרך משהו, כל דבר," אורה אמרה, "תמיד תפנה אליי."

רדוקטו קיפץ במקומו. "לא, אמא," הוא אמר, "בשביל זה יש לו אותי."

והשלושה הלכו איש לביתו ולחדר השינה שלו.

המטוס נחת. לייזה, ג'וש ומלודי קמו ממקומם באיטיות ופנו לצאת.

מחוץ למטוס היו עוד כמה עשרות תלמידים מפוזרים. מאחורי כולם עמד אדם קשיש, כפוף וחסר שיניים. הוא החזיק עששית חלשה מתנדנדת.

"ה-היי! כולם! בואו לפה!" הזקן ההוא צעק, אבל לא נראה שמישהו התייחס אליו.

הקול שלו נשמע ללייזה ממש מוכר. לאחר כמה שניות של חשיבה היא הסתובבה ואמרה לג'וש ומלודי: "הקול שלו ממש מוכר, זה לא הטייס?"

"מי, מני פינגן?" מלודי אמרה בחלחלה, "את רוצה לומר לי שהיצור הזה הטיס אותנו?"

לייזה וג'וש נראו מפוחדים, אז מלודי נסתה להרגיע אותם: "נחתנו בשלום, בואו נלך אליו וננסה לבר מה הוא רוצה."

כשהשלושה התקרבו אליו לייזה ראתה מזווית העין גם את טאי וטום מתקרבים אלמני, ואחריהם כל השאר.

מני חייך. "יפה מאוד," הוא אמר, "ועכשיו כולכם תבואו אחרי ותראו את בית הספר החדש שלכם, אבל מהר לפני שיחשיך."

וכך מני הובל אותם לאורך שביל נחמד. הם היו באי מבודד, כשמאחוריהם היה הים ולפניהם השביל המשיך לחורשת עצים. הם נראו מפוחדים להיכנס לחורשה למרות שמני הלך לשם, והוא לא הצליח להכניס אותם לשם.

"אני לא יודע מה אתכן, אבל אני לא סומך עליו..." ג'וש אמר ללייזה ומלודי.

"היי, קוף!" נשמע קולו של טאי מאיפהשהוא, ומיד הוא הופיע, שועט לעבר ג'וש.

ג'וש החל במנוסת בהלה, דבר שגרם למלודי לצחוק וללייזה לחייך במבוכה.

מיד גם טום הופיע, אבל בניגוד לטאי הוא נעצר ליד לייזה ומלודי. "את מלודי ספין, נכון?" הוא שאל את מלודי.

"אני רואה שיש לך זיכרון טוב, טום שארפ." מלודי אמרה ושניהם צחקו.

"ואת," טום אמר והצביע על לייזה, "לייזה לונגבוטום, איך אפשר לשכוח?"

לייזה חייכה במבוכה. ידיה מאחורי גבה. הראש שלה היה ריק ממחשבות. כל מה שהיא רצתה זה להגיע כבר לבית הספר הזה. איפה הוא בכלל?

"נו, קרפטיץ' נמצא מאחורי החורשה הקטנה הזאת! קדימה!" מני פיניגן צעק את התשובה לשאלה שצצה ללייזה בראש.

"א...אולי נתקדם לחורשה?" לייזה הציעה בשקט.

טום ומלודי הביטו בה בחיוך. "אני חושב שיהיה יותר בטוח בשבילנו פה." הוא אמר.

לפתע החורשה התחילה להאיר אורות משונים לעבר התלמידים המבוהלים, וקול חזק נשמע משם, קול גברי עמוק שאמר את זה: "תלמידים, הכנסו כבר! כולם מחכים לכם! מאחורי החורשה הזאת תמצאו דברים שלא דמיינתם בחיים! בית הספר הטוב בעולם לכישוף ולקוסמות ממתין לכם במרחק של מטרים ספורים, ואתם מסרבים ללכת אליו? מה זו השטות הזו? כיצד זה ייתכן?! בואו! התקרבו!"

כנראה שהנאום הזה רק הרתיע את כולם, כי הם התרחקו מהחורשה עוד יותר.

"וואוו, כבר חשוך לגמרי!" מלודי אמרה כשהביטה על שמי הלילה שהחליפו את שמי הדמדומים.

"נכון, בואו ניכנס כבר!" לייזה אמרה בפאניקה ועזבה את טם ומלודי, נכנסת לבד לחורשה.

אחרי עיקול בשביל כל האורות נעלמו, ולייזה נותרה לבד באפילה, לא יודעת לאן לפנות מבלי להיתקל במשהו...

דונה לונגבוטום עבדה לפרנסתה כמגישת החדשות בערוץ הקוסמים. עבודה קלה למדי, בהתחשב בכך שהציוד הנתון היה ציוד משנות השמונים של המאה העשרים, כמו גם הטלפונים שהיו לקוסמים, ומכשירים כמו גיים-בוי נחשבו פלאי הטכנולוגיה.

מדי יום היא יצאה לעבודה בשעות אחר הצהריים, וחזרה בלילה.

באותו היום שלייזה נשלחה לבת הספר בפם הראשונה, דונה השתגעה מדאגה. היא הייתה חייבת משהו שיסיח את דעתה, ולא היה לה מה לעשות כל הבוקר. עד שינשוף מוכר הגיע, ינשופו של הארי פוטר שנקרא הדוויג הבן. הוא דפק על חלון חדרה של דונה, שפתחה אותו ונתנה לינוף להיכנס. הינשוף נכנס והושיט לה מכתב ודונה מיהרה לקרוא אותו לעצמה:

"דונה היקרה,

לך ולבעלך יש תפקיד קריטי.

פגשו אותי בעוד שעה בספסל.

ה"פ."

דונה הרימה את ראשה. היא התלבשה במהירות והתעתקה למשרד הקסמים, שם עובד בעלה רפאל כאיש תחזוקה פשוט.

הכל היה כל כך שקט וחשוך. לייזה הסתובבה סביב עצמה, מנסה למצוא מקור אור או קול שיוביל אותה לאנשהוא.

היא מצאה קול.

קול צחוק פרוע של ילדים שנשמע כל כך רחוק, כל כך ישן...

דמה קפא בעורקיה. לייזה המבוהלת החלה לקפוץ במקום כדי לתת לדם שלה לזרום.

לאחר מכן קול הצחוק התחלף בקולות של בכי, ולאחר מכן בכעס. הד מרוחק אחד כעס על הד מרוחק אחר שהתחיל לבכות. זה נשמע כל כך מרוחק, ולייזה כלל לא התייחסה לזה.

היא ראתה אור מרוחק מרצד. היא חשה הקלה כל כך גדולה שהיא ראתה מקור אור שהיא רצה אליו, מועדת על כמה אבנים בהתחלה אבל אחר כך הקרקע נעשתה חלקה כל כך, כמו קרח. לייזה הצליחה לרוץ לאור מבלי להחליק.

זה היה כדור אור כחול בוהק כל כך, ממש בוהק שקשה היה לראות מה יש מאחוריו. למרבה המזל, לייזה ראתה מאחורי האור דבר מאוד מוזר, דבר שגרם לכדור האור להלחיץ אותה מאוד.

הייתה זו מציבת אבן ישנה ועליה נחקק:

"כאן נפטר ונטמן

מני שיימוס פיניגן

27.04.2002-31.08.2069

מת בשיבה טובה

ביקש להיקבר במקום בו איבד את חייו"

לייזה צעדה אחורה בבהילות, מתרחקת מהמצבה ומכדור האור.  זה לא יכול להיות, אולי זה מני פיניגן אחר? זה לא ייתכן שמני פיניגן הטיס אותם עד לשם והוביל אותם עד לחורשה אם הוא מת אתמול!

לפתע לייזה הרגישה גירוד בבטנה. היא אחזה בבטן כדי לגרד, אבל הבעיה הייתה שיד אחרת כבר הייתה שם, לופתת את לייזה כל כך חזק וגוררת אותה אחורה.

 באותו הרגע לייזה התעלפה.

דונה ורפאל הופיעו בפארק של העיר לונדון 3, והם המתינו על הספסל שבו לפני עשר שנים בתם לייזה נחטפה על ידי מסדר נפתוזי.

לאחר מספר שניות התעתק לשם הארי פוטר הזקן. הוא סימן להם לשבת לצידו. כמובן שהם התיישבו מיד, הארי החל לדבר.

"תקשיבו," הוא אמר, "עכשיו, כשהוקם בית הספר קרפטיץ', מסדר נפתוזי ינסה לתקוף את לייזה כמיטב יכולתו. לכן אנחנו, אני ואתם, בנוסף לילדים שלי לילי וג'יימס וכל המשפחה, נקים יחד עם מי שאנחנו סומכים עליו בלבד צבא שיתנגד."

"מה? איך? מה נעשה? איפה ניפגש?" רפאל התחיל לומר בקול, אבל הארי השתיק אותו.

"אל תדבר יותר מדי בקול, שומעים!" הארי לחש.

"סליחה, סליחה..." רפאל אמר.

הארי המשיך: "אז ככה, מחר בשתים עשרה בצהרים בדיוק, ניפגש כלנו במעגן. שם אני אפגש עם כמה מכרים ותיקים, וביחד נחיה את צ"ד!"

רפאל ודונה הביטו בהארי המתלהב, ואז אחד בשניה. אף אחד מהם לא ידע על מה הארי מדבר.

"בקיצור, סבא, תסביר לנו כבר שם?" רפאל שאל.

"אה, לא," הארי אמר בחיוך, "אני קראתי לשניכם לכאן מסיבה מסוימת."

דונה ורפאל הביטו בהארי בציפייה.

"אני מתכוון לגייס את שניכם למשימה עוד היום!"

לייזה פקחה את עיניה. לעברה רכן גבר כבן שלושים, עם זקן צרפתי ומשקפיים עבות.

הוא התרחק ממנה כשראה שהתעוררה. לייזה שמה לב שהיא שוכבת על החול בחוף הים של האי בו הם היו. היא הזדקפה לאט לאט, רואה את כל התלמידים עומדים סביבה במעגל ומביטים בה.

הגבר לבש גלימה סגולה ומהודרת. הוא עזר ללייזה לקום ואמר בקול צלול: "את בסדר, ילדונת?"

ליזה הסתכלה עליו ועל כל הנוכחים. היא ראתה שמני פיניגן לא היה שם.

"אני... אני חושבת..." היא אמרה.

"יופי," אמר האיש, "את יכולה לקרוא לי פרופסור יוליוס מקאנגוס."

"תודה, פרופסור מקאנגוס." לייזה אמרה בהצטנעות.

"חוסר אחריות, פשוט חוסר אחריות..." מלמל לעצמו פרופסור מקאנגוס כששאר הילדים התחילו להסתובב באיזור, ואז אמר ללייזה: "את צריכה להודות לילדון הזה שם, בק או משהו כזה..."

"טאי בק," אמר טאי.

"כן, טאי בק. הוא אמר לי שאת חסרה." פרופסור מקאנגוס אמר.

"אממ... תודה, טאי." לייזה אמרה בשקט.

טאי ניגש אליה. "את בטח מבוהלת," הוא אמר לה.

לייזה הנהנה בשקט.

טאי נשם לאט. "את לא תאמיני מה הלך פה," הוא אמר, "המני פיניגן הזה, הוא בכלל לא היה אמיתי! הוא היה מת!"

לייזה הנהנה בשקט, על סף דמעות.

"מתברר שהקימו את בית הספר קרפטיץ' ליד חורשה מוזרה שעכשיו באים כל מיני אנשים לבדוק אותה. בכלל היינו אמורים ללכת לאורך החוף ואז לראות את בית הספר, ומני הזה איכשהוא הגיע לשם. זה היה ממש מפחיד, אפילו אני פחדתי." טאי אמר.

לייזה הנהנה לאט.

"בואי, את בסדר?" טאי שאל אותה וחיבק אותה בחום. לייזה נתנה לו לחבק אותה.

"ואז," טאי המשיך, "פרופסור מקאנגוס הופיע פתאום. הוא הוציא מהשרביט שלו משהו לבן ומוזר שנלחם לחימה פיזית עם מני פיניגן, ואז מני נעלם לתוך החורשה. כולנו התחלנו לבכות מפחד, ואז פרופסור מקאנגוס אמר לנו שהוא עכשיו יצא ללוות אותנו לבית הספר. ואז שמתי לב שאת חסרה, אז אמרתי לו את זה, והוא שלף מהשרביט שלו ידיים גדולות ואפורות לתוך החורשה שהוציאו אותך מעולפת, ואז-"

"טאי," לייזה אמרה פתאום.

"כן, לייז? מה קרה?"

"אממ...תודה, באמת תודה." לייזה אמרה בשקט.

"אוי... לייזה, הכל בסדר, באמת!" הוא אמר והרפה מהחיבוק שהתחיל להעיק.

"בואו!" נשמע קולו של הפרופסור מקאנגוס והוביל את התלמידים לאורך החוף, לעבר גוש ענק ומגודר של ביתנים, כאשר בקדמת הגדר התנוסס שלט ענק שעליו נכתב:

"ברוכים הבאים לקרפטיץ', בית הספר החדש לכישוף ולקוסמות!"

אחרי שכל התלמידים נכנסו בשער, פרופסור מקאנגוס אמר: "שימו לב, הביתן הגדול והמפואר הוא האולם הגדול. אנחנו עכשיו ניכנס אליו מהכניסה הראשית, נשמע דברי פתיחה והסברים ומחר נתחיל ללמוד. אני לא רוצה שום הפרעות סדר, בגלל זה כמעט איבדנו היום תלמידה!" והוביל את התלמידים לאולם הגדול.

אין ספק שהיו ללייזה הרבה דברים מוזרים לומר למנהלת...

רוז שלפה מכשיר מוזר עם חוגת מספרים ושפופרת. זה היה טלפון ישן.

"מה המספר של ג'יימס?" רוז שאלה שוב.

"אז ככה," וואלארי שלפה פתק והקריאה: "00442070000".

"וואוו, כמה אפסים!" רוז אמרה בייאוש והחלה לחייג עם החוגה, כאשר בכל פעם שחייגה את הספרה 0 נאנחה מחדש.

"ששש... זה מתקשר!" רוז אמרה, והרמיוני ווואלארי הצמידו את ראשן לזה של רוז כדי לשמוע.

"האלוו?" נשמע קול עייף מעבר לקו, קולו של ג'יימס.

רוז שלפה פתק והקריאה ממנו: "הזמנת סושי עם מתכת, ג'ייקוב דריל?"

"מה שתרצי, המפקדת גריינג'ר!" ג'יימס אמר מיד ובצייתנות.

שלוש הבנות חייכו בניצחון והחלו לדבר עם ג'יימס, לפקד עליו לרגל ולפעול...