קלמנטינה

בס"ד|BBOB#

"בופ! בופ!"

רפאל לונגבוטום התעורר לצלילי השעון המעורר. הוא הזדקף במיטתו, מתח את שריריו ואז נזכר – אין לו שעון מעורר!

"זאת בטח לייזה..." הוא חשב לעצמו בחיוך והביט בשעונו. השעה הייתה 7:00 בבוקר. היה עליו לקחת את לייזה למעגן בשעה 9:00.

התאריך באותו היום היה 1/9/2069, ורפאל ישקר אם הוא יאמר שהוא לא חיכה לתאריך הזה. התאריך שנקבע מראש לפני 10 וחצי שנים.

הוא העיר בעדינות את דונה, אשתו ששכבה במיטה לידו. היא שפשפה את עיניה ושאלה: "מה השעה?"

"שבע בדיוק." רפאל ענה לה.

דונה הזדקפה במיטתה באיטיות, מתמתחת.

"בופ! בופ!" נשמע שוב הקול.

"אתה יודע," דונה אמרה, "לדעתי זו הייתה טעות."

"דונה, אל תתחילי שוב..." רפאל אמר. הוא ידע בדיוק על מה היא מדברת.

אמנם עולם הקוסמים היה עולם משוכלל ועשיר, אך גם אליו החלה בהדרגה להגיע הטכנולוגיה. היה קל לראות את זה ברכבת הקיטור שהובילה להוגוורטס, במעליות במשרד הקסמים ואפילו בתחנות הרדיו הקסומות. בשנים האחרונות החל לפעול גם ערוץ טלוויזיה לקוסמים, ולייזה שהייתה רק בת 11 כבר השיגה לעצמה גיים-בוי (שהוריה קנו לה ליום ההולדת לפני שנתיים). לייזה לא עזבה את הגיים-בוי לרגע ונראה כאילו הוא החבר הטוב ביותר שלה.

האמת שללייזה מעולם לא היו חברים וזה מעולם לא הפריע לה במיוחד. היא לא אהבה בכלל לתקשר עם בני אדם. יצורים בלתי צפויים שקשה לדעת מה יהיה הצעד הבא שלהם. לייזה הרבה יותר אהבה דברים דוממים, אפשר לצפות בדיוק מה הם יעשו.בגלל זה היא ממש אהבה את הגיים-בוי שהוריה קנו לה. זה היה מכשיר טכנולוגי מהפכני בקרב קוסמים.

לייזה חשבה שהיא ילדה טובה. היא בחיים לא התחצפה לאיש והתייחסה לכולם בכבוד. התלונה היחידה שלה לה הוריה היא שבכל פעם שלייזה ביקשה אח קטן הוריה חייכו אליה בעצב. היא לא ידעה שגם הוריה רצו מאוד להביא ללייזה בן משפחה חדש, אבל הם פשוט לא יכלו לחזות את התוצאות של קוסם שיש לו את אותם הגנים כמו לשרביט.

הם כמובן השתדלו לשמור על לייזה מכל רע, ואפילו הם לא סיפרו לה עד כמה היא מיוחדת. לייזה באמת לא ידעה כלום, למרות שהיה לה זיכרון מוזר על איש זקן עם שיער לבן ודליל שנועץ בה מבט ואומר: "כן, זה זה!". כשהיא סיפרה להוריה על הזיכרון הם אמרו לה שהיא כנראה חלמה את זה, אבל הם נראו מודאגים.

ונחזור לבוקר שבו מתחיל סיפורינו. דונה הביטה ברפאל בעיניים רטובות ואמרה: "רפאל, לפעמים אני מרגישה שאין לנו ילדה...".

היא החלה לבכות ורפאל חיבק אותה בחום. "את לא יודעת, יכול להיות שזה חלק מתופעות הלוואי של השרביט..." הוא אמר.

דונה הרימה את ראשה והביטה ברפאל בעיניים אדומות ונפוחות. "איך זה יכול להיות?" היא אמרה לו, "ילדה כל כך רגישה ושברירית שמפחדת מאנשים! איך היא יכולה להיות השרביט? איך היא תשלוט בגורל? הדבר היחיד שהיא יכולה לשלוט בו זה גיים-בוי!"

"בופ! בופ!" נשמע הקול מחדרה של לייזה. היא הייתה כל כך שקועה במשחק שלא שמה לב לדיבורים של הוריה מהחדר הסמוך.

"אבל דונה, אפילו אוליבנדר'ס אמר שהיא השרביט, והיא זוכרת את זה!" רפאל לחש בתשובה.

"לא אכפת לי מהאוליבנדר'ס הזה! אני לא רוצה לשלוח אותה לבית הספר הזה!"

רפאל נשם לאט.

"דונה," הוא אמר, "הירגעי. את יודעת שסבא שלי יודע מה הוא עושה ואין דבר שיוכל לעצור אותו. את יודעת שאת יכולה לסמוך עליו, על אמא שלי ועל דוד ג'יימס. אפילו לייזה אוהבת את הארי פוטר והיא קוראת לו סבאל'ה, היית מאמינה שסבא שלי יהיה האדם היחיד שהיא נותנת בו אמון?" הוא אמר וצחק קצת.

"אתה שוב מנסה לומר לי שבית הספר הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר לשמור עליה בטוחה?" דונה אמרה בכעס.

"הרבה יותר מזה," רפאל אמר, "בית הספר הזה נבנה במיוחד בשבילה. המטרה של בית הספר הזה הוא לשמור על השרביט בטוח. אז אני ואת, שהשרביט בשבילנו, חוץ מזה שהוא שלוט בגורל הוא גם הבת שלנו, שאני ואת לא נשלח אותה לקום שנועד לשמור עליה?"

"וגם, איך הארי קרא לזה, 'להכין אותה לחיים האמיתיים'... הוא רצה להרוס אותה! את התמימות שלה!" דונה קראה.

"אבל אם לא זה, דונה הייתה יוצאת לחיים האמיתיים ומסדר נפתוזי היה ישר מוצא אותה!" רפאל אמר.

דונה נשכבה במיטתה בחזרה.

רפאל רכן לעברה וליטף אותה.

"אל תדאגי," הוא אמר לה, "הכל יהיה בסדר. אני מבטיח."

דונה הביטה בו.

"מבטיח?" היא שאלה.

"אני מוכן לעשות הכל כדי שתסכימי לשלוח את לייזה לבית הספר."

דונה חייכה.

"אני... אני אשטוף את הבית ואת הכלים, ואכין לך שלוש ארוחות ביום!" הוא אמר ודונה צחקה.

"הארוחה שלך תגיע אליי לעבודה?" היא צחקה.

"אני אשלח לך את האוכל במייל!" הוא אמר והם צחקו.

"בופ! בופ!" נשמע קול מכיוון חדרה של לייזה.

רפאל הביט בשעונו. "שמונה וחצי! כבר מאוחר!" הוא אמר.

"רוץ כבר! הטיסה יוצאת בתשע בדיוק!" דונה אמרה ורפאל התלבש במהירות ויצא מחדר השינה.

לגאיוס בן פרה לא היו חיים קלים בכלל. כנראה שלהיות הקוסם הראשון עלי אדמות לא יהיה קל כל כך כמו שהוא חשב.

גאיוס נשלח לממלכת אדוארדיה מהעתיד הרחוק מאוד, עתיד שבו יש מכוניות ומטוסים ולא עגלות וציפורים. עתיד שבו העולם הוא דמוקרטי ולא מלוכני, כמו ממלכת אדוארדיה, למרות שגאיוס עצמו בכלל הגיע מאנגליה שהוא גם דמוקרטי וגם מלוכני.

הוא ניסה לדבר על כך עם רדוקטו המלך, אבל הרעיון נשמע לרדוקטו קצת... לא נורמאלי.

"מה זאת אומרת שהעם ישלוט?" המלך אמר לו באחת מאותן הפמים, "העם לא יודע מה טוב בשבילו! ובכלל, לא איבדת את הזיכרון או משהו?"

האמת היא גאיוס באמת איבד את הזיכרון או משהו. הוא היה עשר שנים בממלכת אדוארדיה למרות שהגיע אליה בהפתעה. הוא מצא את עצמו בשוק של המלך נפתוזי וזה למעשה הרגע הראשון שגאיוס זוכר. לאחר מכן הוא חי בארמונו של המלך נפתוזי למשך כמה חודשים, שבסופה המלך ירד למחתרת יחד עם אשתו כדי לרדוף את גאיוס, וכשזה קרה רדוקטו קל עלה לשלטון. הוא היה אהוב על כולם, והיה גם חברו הטוב ביותר של גאיוס.

האמת היא שגם לולא המלך והמלכה חייו של גאיוס לא יכלו להיות שקטים. הסיבה שהמלך והמלכה הקימו מסדר שלם כדי לרדוף את גאיוס היא מכיוון שלגאיוס יש כח מיוחד - גאיוס הוא למעשה שרביט אנושי. הוא מבטא לחשים בעזרת פיו, והקסמים מתבצעים גם ללא שום אמצעי עזר שונים. גאיוס הכניס לתודעה את תופעת הקוסמים, והוא ורדוקטו החלו לייצר שרביטים כדי למכור אותם לכל הקוסמים החדשים שצצו.

אך האמת האיומה היא שלהיות שרביט אנושי זו גם אחריות גדולה. אם בשרביטים רגילים אתה יכול לשלוט בחפצים, אז בגאיוס אתה יכול לשלוט בגורל אם רק תעשה זאת נכון.

באותו היום שבו מתחיל סיפורנו, גאיוס התעורר אחרי חלום מאוד מוזר שהוא חלם, ובו זקן ממושקף מנסה לתקשר איתו. הדבא היחיד שגאיוס הבין מהשיחה המוזרה היא שאותו אדם נקרא הארי פוטר והוא סבא שלו או סבא-רבא. גאיוס החליט לספר על כך לרדוקטו.

"כנראה שהזיכרון חוזר אליך," רדוקטו אמר לגאיוס כאשר נפגשו, "אל תשכח את לייזה בת פרה."

"נכון," גאיוס אמר. לייזה בת פרה היה שם שגאיוס נזכר בו לפני שנים, ולדעתו לייזה היא גם שרביט.

"אתה זוכר בן כמה היית לפני שהופעת פה?" רדוקטו שאל.

גאיוס הניד בראשו באיטיות.

"אני אפילו לא יודע מי זה ההארי פוטר הזה או מה הוא עשה," גאיוס אמר.

"כנראה שהוא הנער שניצח את האופל," רדוקטו אמר.

גאיוס נאנח.

"אז מה שאתה אומר זה שהנער שניצח את האופל גדל והתבגר והביא צאצאים, ואיכשהוא אני הגעתי לעבר הרחוק ונמחק לי הזיכרון? זה לא נשמע הגיוני, מסע בזמן זה לא אפשרי!"

רדוקטו הביט בגאיוס.

"אני לא בטוח," רדוקטו אמר, "אמא שלי הצליחה לראות נקודות שונות בזמן, בעיקר את העתיד. האם הראייה שלה מבצעת מסע בזמן?"

אמא של רדוקטו הייתה האוראקל, היא ניבאה חזונות וחתזה נבואות, ולכן רדוקטו הסיק שהיא רואה לעתיד.

"נצטרך לדבר איתה..." גאיוס אמר.

רדוקטו הביט לחלון שהיה לידו. השמיים היו כתומים, הייתה זו שעת שקיעה.

"אמא שלי ישנה עכשיו, נצטרך לדחות את זה למחר." רדוטו אמר.

גאיוס נאנח והם שתקו לכמה שניות.

"נו," גאיוס אמר לבסוף, "מה חדש אצלך?"

רדוקטו חייך חיוך משונה. הוא הביט בגאיוס ואמר לו: "רק אל תגלה לאף אחד."

"לא ללות מה?" גאיוס שאל בסקרנות.

רדוקטו בלע רוק ואמר בלחש: "הצעתי לדיאנה להיות אשתי!"

"מה?!" גאיוס צעק, אב רדוקטו מיהר להשתיק אותו.

"בינתיים אנחנו לא רוצים לרסם את זה, אנחנו כרגע מתכננים את כל החתונה המלכותית, אבל לדעתי דיאנה הולכת להיות מלכה נהדרת..."

"גם לדעתי," גאיוס אמר בחיוך. דיאנה הייתה בת זוגו של רדוקטו, וזמן רב התרוצצו שמועות על חתונה מלכותית. גאיוס הכיר את דיאנה באופן אישי, היא הייתה מאוד חביבה ונחמדה והיא הייתה בעצמה קוסמת בעלת שרביט, כמו רבים אחרים בממלכת אדוארדיה וביניהם רדוקטו בעצמו.

"היא תהיה מלכה מושלמת," גאיוס אמר בהתרגשות, "למרות שהביטוי 'המלכה דיאנה' מעורר בי צמרמורות... אולי משהו מהעבר שלי-כלומר-העתיד שלכם?"

"אל תדאג," רדוקטו אמר, "אם הייתה בת מלוכה בשם 'דיאנה' מאיפה שאתה באת האמן לי שהיית זוכר את זה."

גאיוס נעמד במקומו וחייך חיוך גדול. "מזל טוב, אדוני המלך!" הוא אמר.

רדוקטו צחק. למרות שהיו חברים טובים, גאיוס נמנע מלומר את שמו של רדוקטו מכיוון ששמו היה לחש שגורם לפירוק דברים.

"באופן מעשי, דווקא יש לי מזל די טוב!" רדוקטו אמר.

"לא, זה ביטוי..." גאיוס צחק.

לייזה ישבה במושב האחורי של הרכב שבו נהג אבא שלה. היא לא עזבה את הגיים-בוי שהיה לה ביד כל הנסיעה.

רפאל השתדל להקרין התרגשות ושמחה כלפי בתו, אבל גם הוא היה מודאג מכך שלייזה ולכת ללמוד בבית הספר של סבא שלו.

הוא תיאר לעצמו איך לייזה תגיב ברגע שהיא תגלה את האמת עליה, שהיא למעשה לא זקוקה לשרביט כמו שאר הקוסמים, והמקל שקנו לה הוריה היה לא יותר מסתם... מקל. זה לא היה שרביט כלל.

הסיבה שלייזה לא הזדקקה שלרביט הייתה שלייזה הייתה שרביט אנושי, ממש כמו גאיוס. למעשה, הם היו בני דודים מדרגה שנייה אבל אף אחד לא ידע על קיומו של השני. גאיוס נמצא בעבר הרחוק, ומשפחת פוטר חושבת שהוא נחטף על ידי מסדר נפתוזי, מסדר אכזרי שמטרתו למצוא את השרביט ולשלוט בגורל, ולהיפטר מילדי פוטר שלטענת המסדר יפריעו למהלך השליטה. משפחת פוטר גילתה שמי שהקים את המסדר היה מלך של שטח מסוים שלא ידוע מה הוא, ושמי שכרגע עומד בראש המסדר הוא הבוס טאורוס.

"בופ! בופ!" הצפצופים קטעו את חוט המחשבה של רפאל. הוא היה כמה מאות מטרים לפני המעגן.

"את יודעת, לייזה, את לא תוכלי להשתמש במכשיר הזה בבית הספר." רפאל אמר.

"אבל זה בית הספר של סבאל'ה!" ליזה אמרה במחאה.

"כן," רפאל נאנח. בכל פעם שלייזה קראה להארי פוטר, סבו של רפאל, "סבאל'ה", ליבו של רפאל היה קופץ מהתרגשות. אבל הפעם זה לא קרה.

"לייזוש, מתוקה שלי, את יודעת שאנחנו לא רוצים שמוגלגים ימצאו את בית הסר ולכן כל מכשיר מוגלי שיהיה שם פשוט יתקלקל. אני מצטער מאוד, לייזה, אבל את יודעת שזה נועד רק כדי לשמור עלייך שם."

"אבל אני לא רוצה ללכת למקום הזה בכלל!" לייזה אמרה על סף בכי.

"לייזוש מתוקה..." רפאל אמר, "את חייבת ללכת לשם..."

"לא רוצה!" לייזה אמרה.

"נו, אל תתחילי עם הבעיות האלה עכשיו..." הוא אמר בעצב.

לייזה באמת לא רצתה ללמוד. היא לא הבינה מה רע שהיא תישאר בבית, אבל ההורים שלה לא הסכימו לומר לה.

"אוף... את תסתדרי שם? את תמצאי חברים?"רפאל אמר.

"לוי'דעת," לייזה אמרה והמשיכה לשחק.

"בופ! בופ! בופ!"

רפאל הביט בלייזה דרך המראה האחורית.

"לייזה, תכתבי לנו מכתבים כשתהיי שם, טוב מתוקה?"

"בטח, כל הזמן," היא אמרה בחולמניות.

כשרפאל חשב על זה, השיחה שהוא ניהל עכשיו עם הבת שלו זו הייתה השיחה הכי ארוכה שלייזה ניהלה אי-פעם, בגלל שהייתה מופנמת וביישנית.

כשרפאל הגיע למעגן הוא ולייזה יצאו מהרכב ורפאל הכניס את הרכב לתוך התיק שלו בעזרת קסם. הוא ולייזה נכנסו למעגן, שהיה הומה אדם.

מיד הוא פגש בסטיבן שאקלבולט, דובר המעגן, בנו של קינגסלי, שר הקסמים המנוח.

"שלום, מר לונגבוטום!" סטיבן מיד אמר בעליצות.

"שלום גם לך, סטיב," רפאל אמר ביבשושיות.

"אתה רואה אותו, לונגבוטום?" סטיבן אמר והחווה באצבעו על ילד קטן כהה עור שעמד בסמוך אליו, "זה הבן שלי, קוראים לו ג'וש, והוא ילמד בבית הספר של הארי פוטר. מי זאת? זאת לייזה?" הוא אמר מיד כשראה את לייזה נצמדת לרגליו של רפאל.

"כן," רפאל אמר בקוצר רוח, "איפה ההאנגר? המטוס לא נמצא שם?"

"אה, נכון, עוד רבע שעה הטיסה יוצאת ואני צריך לשאת נאום לערוץ הקסמים," סטיבן אמר בהיסח הדעת ואז הוסיף" "תגיד, לונגבוטום, זה נכון שאין בתים בכלל בבית הספר הזה?"

"נכון," רפאל אמר בקוצר רוח ופנה ללכת, אבל נעצר על ידי סטיבן ששאל הפעם: "תגיד, לונגבוטום, זה נכון שהמשפט האחרון של סבא שלך נוויל לונגבוטום לפני שהוא התפגר היה שאסור להקים את בית הספר הזה?"

"תגיד לי, אתה לא-רגע, מה?!" רפאל התחיל לומר ואז הוא קלט מה סטיבן שאל.

"סתם, נראה לך שזה יקרה? רק רציתי לראות את התגובה שלך!" סטיבן צחק.

"קורע מצחוק, סטיב, עכשיו אני חייב לטוס להאנגר." רפאל אמר והתחיל ללכת.

"רגע, לטוס להאנגר? איזה משחק מילים גדול! אני חייב לאמץ אותו!" סטיבן אמר, מתאפק שלא לצחוק, "ג'וש, אני רוצה שתתחבר עם הלייזה הזאת, יש לה אבא גאון!"

ג'וש הקטן חייך ללייזה במבוכה, והיא החזירה לו חיוך אוהד.

לפתע אישה גבוהה, קורנת, מאופרת  ובלונדינית באה לסטיבן ואמרה לו: "סטיב, עוד חמש דות המטוס יוצא ואתה חייב לנאום!"

"אוי, את צודקת סיציליה!" סטיבן אמר בצהלה, ומיד הוסיף בקול מונוטוני ומשעמם: "אני חייב להתאמן על קריינות והנחיה." וסטיבן וסיציליה פרצון בצחוק מתגלגל, דבר שגרם לכל האנשים מסביב לעצור ולבהות בהם, מה שגרם לג'וש שאקלבולט הקטן מבוכה רבה עד כדי כך שהוא נהיה אדום, למרות שהוא שחור-עור.

"טוב, לונגבוטום, קח את ג'וש איתך למטוס ותשמור עליו! אה?" סטיבן הלך משם, משאיר את ג'וש הקטן עם רפאל ולייזה.

"ילד מסכן..." רפאל מלמל לעצמ ומחה אגלי זיעה ממצחו.

"טוב, ג'וש, תחזיק לי את היד חזק." רפאל אמר, אוחז ביד ימין את לייזה שדווקא נראתה די משועשעת וביד שמאל את ג'וש שעדיין נראה מבולבל, ורפאל החל לפלס את דרכו בין ההמונים עד שהגיע להאנגר מטוסים ובו המטוס שיטיס את הילדים לבית הספר שנמצא באי מרוחק.

"טוב, ג'ווע, תעלה! בהצלחה!" אמר רפאל ושחרר לג'וש את היד. ג'וש עלה למטוס ולייזה באה לעלות אחריו, אבל רפאל אחז בידה.

"לייזה, אני חייב שתקשיבי לי עכשיו. זה חשוב." רפאח אמר.

לייזה הסתובבה והביטה בו. רפאל נתן בבת שלו מבט אחרון של פרידה ובחן אותה מכף רגל ועד ראש- את פניה העגולות, את האף הקטן, את לחייה שהיו בהן קצת נמשים, את שיערה החום עם הצמות, ואת עיניה הירוקות שאותן ירשה מ"סבאל'ה".

רפאל הביט בה ואמר: "תקשיבי, לא אכפת לי עד כמה תלמדי, אם תשחקי בגיים-בוי הזה, אם תתחברי אם ג'וש שאקלבולט או עם כל בן אדם אחר או כמה בעיות משמעת יהיו לך, אבל אני רוצה שתבטיחי דבר אחד לי ולאמא."

לייזה הביטה ברפאל בסקרנות.

"אני רוצה שתבטיחי לי שעל כל דבר מוזר, דבר שלא אמור לקרות, אם זה קורה לך אני רוצה שתבטיחי לי שתפני אך ורק למנהלת. לא לאחד המורים, לאחד התלמידים, גם לא לחברים הטובים ביותר שלך, ואפילו אל תכתבי לנו על כך במכתבים! תפני אך ורק למנהלת!"

"מה, אבל למה אסור לי להודיע לכם?"

רפאל נאנח ואמר: "את לא יכולה לדעת מי קורא את המכתבים או מה קורה בחוץ. את המנהלת אני מכיר, אישה בשם מוזה. את יכולה לסמוך עליה. היא מונתה למנהלת בהשגחתי, בהשגחת אמא שלך, בהשגחת סבתא לילי ובהשגחת הארי פוטר. היא האישה החכמה ביותר שאני מכיר. תפני אך ורק אליה. בסדר?"

לייזה הנהנה באיטיות. היא לא הבינה מה זה אומר דבר "מוזר", אבל אם זה כל כך חשוב לאבא שלה היא תעשה את זה.

"יופי," רפאל נשק לראשה של לייזה, "בהצלחה!"

"תודה!" לייזה אמרה ורצה למטוס.

רפאל הביט בבת שלו נכנסת פנימה. אחר כך הוא רא איך שאר הילדים נכנסו, את המטוס נסגר ומובל החוצה ואחר כך ממריא לשמיים.

"היא תסתדר..." רפאל חשב לעצמו, אך בכל זאת המשיך להסתכל על המטוס עד שנעלם באופק...

"ג'יימס!" לילי קראה בהקלה כשאחיה, ג'יימס, התעורר מעלפונו, "איפה היית? מה קרה?"

"זה בדיוק מה שגם אני התכוונתי לשאול..." ג'יימס מלמל.

הוא שכב על רצפת המטבח כשכל המשפחה סביבו. הוא שפשף את ראשו בכאב.

"ג'יימס,דבר אליי, מה הן עשו לך?" בינס שאל.

"אתה לא... פרופסור בינס?" ג'יימס מלמל.

"ג'יימס, תסתכל עליי!" רפאל אמר והרים שתי אצבעות, "כמה אצבעות אתה רואה?"

"שתיים, תירגע! אני בסדר!" ג'יימס אמר בעצבנות, "מה קורה פה?"

"לאט לאט," בינס אמר, "מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"

"אני..." ג'יימס התחיל לומר, "אני זוכר שאבא שלי קרא לי למטבח לפגוש מישהו מאוד חשוב, ואז... זהו. כלום."

"בסדר ג'יימס, אני עכשיו עומד לספר לך משהו מאוד מסעיר..." בינס אמר, "אני לא מאמין לך."

כולם הביטו בו בפליאה.

"הוא נחטף על ידי שתי נשים, מחסידיו של הבוס טאורוס," בינס הסביר ברוגע, "אין לדעת. ייתכן ועכשיו הוא מעביר סודות לאויב."

"למסדר נפתוזי?!" דונה צעקה בפחד.

"ייתכן," בינס אמר, "ובדיוק בגלל זה יש לחקור אותו באצמעות וריטסרום."

הארי פוטר הרים גבה.

"וריטסרום? אתה לא מגזים?" הוא אמר.

"אתה לא יכול לדעת מה עושים במסדר נפתוזי. זה מסדר סודי שאתם יודעים עליו בדיוק כמוני. אנחנו אפילו לא יודעים מה המטרה שלו, ואנחנו לא רוצים להסתכן..." בינס אמר.

"אבל..." לילי התחילה לומר.

"...אין לנו וריטסרום," כריס המשיך אותה.

בינס נאנח.

"זה מאוד בעייתי, כמה זמן יהיה לנו וריטסרום זמין?"

"שבועיים לכל הפחות," כריס ענה.

"אז נחכה איתו שבועיים! הוא יישאר במעגן, הוא לא יקבל שום מידע בכלל." בינס אמר.

כולם שתקו באכזבה. ג'יימס הביט באחרים, מבולבל. נראה היה לו שהם מבולבלים לא פחות ממנו.

"אבל איך כל המסדר הזה צץ פתאום?" הארי שאל, מה שגרם לכולם לדיכאון עמוק יותר.

"זה לא צץ פתאום," לילי אמרה לפתע, "ותרחיקו מכאן את ג'יימס. לא כדאי שהוא ישמע את מה שיש לי לומר אם הוא חלק מהמסדר."

"בית המשפט!"

הקרקוש המוכר של הסכו"מים מילא את האולם. גאיוס הוכנס בבושת פנים להיכל המשפט. הוא שם לב שהפעם אלכסנדריה לא מקלידה לבד, לידה יושב סטפצ'יוס. גאיוס התבונן בו ארוכות כדי לנסות להבין אם הוא סולח לגאיוס או לא, אבל בפניו של סטפצ'יוס לא היה שום רמז ליחסו אל גאיוס. הוא היה כל כך עסוק באלכסנדריה עד כדי כך שלא שם לב שגאיוס נכנס.

רדוקטו הציג את הנוכחים, והמשפט החל.

ברוב הזמן הדיון התנהל בצורה משעממת ביותר - עלו נואמים שגאיוס לא ראה מעולם, אלפונסו שאל כמה שאלות ורשם דברים בפנקסו, אלכסנדריה ביקה שיעצרו באמצע רק פעם אחת וזכתה רק להערה שנונה אחת מאלפונסו, ורדוקטו כרגיל הנחה את המשפט בצורה הכי אובייקטיבית שאפשר (למרות שהירבה לקרוץ לגאיוס). המשפט היה כל כך משעמם עד שהגיעה תפנית מפתיעה.

"ולדעתי, צריך לשרוף את גאיוס!" סיים אחד העדים את נאומו הארוך והמייגע. העד היה אדם קשיש ומקומט שגאיוס לא ראה מעולם.

"תודה, אינסנדיו," רדוקטו אמר והעד הלך.

"ובכן, עד עתה היו לנו 47 עדים, ומתוכם 47 העידו נגד הנאשם," רדוקטו סיכם.

ולמדתי 47 לחשים חדשים, חשב לעצמו גאיוס.

"וכעת, זה הזמן להזמין את העד ה48 שהוא למעשה עדה," רדוקטו המשיך, "שהיא העדה הראשונה הערב שתתמוך בגאיוס."

נשמתו של גאיוס נעתקה. סיציליה מתכוונת להעיד בעדו?

"אני גאה להזמין את אימי, האוראקל!" רדוקטו הכריז וכולם קרקשו בסכומיהם בהתלהבות גדולה מתמיד. אפילו השופט התרשם. רק גאיוס לא הבין על מה כל המהומה.

רדוקטו יצא לרגע מהאולם, וחזר כשהוא עוזר לאישה מבוגרת לחצות את הבמה עד לדוכן העדים.

"אם תוכלי לחכות פה רגע," רדוקטו אמר לה, "כי למיטב הבנתי גם המלך והמלכה רוצים לשמוע אותך."

אורה שידרה ביטחון וקרצה לעבר גאיוס המפוחד. מה כל כך מיוחד בה שאפילו המלך והמלכה רוצים לראות אותה?

הקהל הפסיק לקרקש בסכו"ם ונעמד ביראת כבוד כשנפתוזי וסטופפיי נכנסו מקדמת האולם שלובי זרועות, כאשר הבמה הייתה בקצה השני של האולם. שקט מוחלט שרר כאשר הם חצו את האולם, עוברים ליד כל שולחנות האוכל, מבטם נעוץ קדימה בקיפאון.

אלכסנדריה הביטה בהם בהערצה. סטפצ'יוס הביט בהם בנחישות. השופט הביט בהם בשיעמום. אורה חייכה לעברם, וכשהם עלו לבמה היא אפילו ברכה אותם לשלום. רק גאיוס נראה חושש.

המלך והמלכה ישבו על ספסלי העץ של התביעה. "את מוזמנת להתחיל, אוראקל," המלך אמר.

אורה הנהנה והחלה לדבר.

"אתם בוודאי זוכרים את הנבואה הראשונה שלי," היא אמרה, והקהל מלמל "צאצאי נכדיו של הנער שניצח את האופל ישפיעו על מהלך השליטה! השרביט שעלה מהעתיד יסייע בהקמת המסדר, ומפני שהשרביט נשלח לקלל הוא יברך, כי השרביט שישלוט בגורל הוא חידה! השרביט שישלוט בגורל הוא אנושי בן פר!"

"נכון," היא המשיכה, "וכעת אני רוצה להוסיף את נקודת המבט שלי בנושא."

המלך והמלכה הביטו בה בחשדנות.

אורה התעלמה והמשיכה: "ידידיי, המלך נפתוזי והמלכה סטופפיי, ציינו זה מכבר שגאיוס עוסק בכישוף. אך לדעתי אין זה כך, הרי מעום לא ראינו דבר הדומה לכך. האמנם כך נראה כישוף?"

"זה משתמע כאילו את יודעת טוב מאוד איך כישוף אמור להיראות!" השופט אלוהומורה אמר.

"נכון," אורה המשיכה בביטחון, "כי אני מעין מכשפה-נביאה, זאת כולם יודעים. אם כן, מדוע עצם היותי מכשפה מקנה לי מעמד של בת-חסות ועצם היות גאיוס מכשף משמש עילה להאשמתו?"

מלמולי תגובה נשמעו בקהל.

"שקט!" אלפונסו צעק, ואז סימן לאורה להמשיך.

"לדעתי מדובר בשערוריה ולכן, לראשונה זה שנים רבות מספור, יצאתי מהמגדל."

הקהל שתק, והמלכה אמרה: "אבל לא זו הסיבה שגאיוס במשפט! זה בגלל שהוא רצח את בן חסותו של המלך!"

אורה לא ויתרה. "וממתי לפלוט משפט ולגלות בדרך הקשה שמדובר בלחש ממית זהו רצח? האמנם גאיוס, שידוע לכולנו שמלבד שמו והשם 'הארי פוטר' אינו זוכר דבר מעברו, חייב לזכור את יכולתו המיוחדת?"

"אורה, את מדברת כאילו את יודעת בדיוק מהי יכולתו המיוחדת של גאיוס," השופט אמר.

"אני באמת יודעת," אורה אמרה, "גאיוס הוא לא אחר מאשר השרביט המוזכר בנבואה."

מלמולי התרגשות נשמעו מהקהל, אלכסנדריה כמעט נחנקה (וסטפצ'יוס החליף אותה בהקלדה לאותו הרגע) ואפילו השופט הרים גבה. רק המלך והמלכה חייכו ברוגע.

"כמו שנאמר בנבואה, השרביט שישלוט בגורל הוא חידה! השרביט שישלוט בגורל הוא אנושי בן פר!" אורה אמרה והקהל השתתק.

"גאיוס בן פרה, כיצד ייתכן הדבר הזה? האמנם הוא בן פר? הוא אנושי! והוא חידה, בנוסף לכל. אתם רואים, הוא כרגע נתון לחסדיו של אלפונסו אלוהמורה בגלל פשע שספק אם ביצע."

הקהל כמעט צעק מהתרגשות והשופט השתיק אותם.

"ומה זאת אומרת, מפני שהשרביט נשלח לקלל הוא יברך? מי שלח אותו?" המלכה אמרה בחשדנות.

אורה הביטה במלכה ונראה כאילו דיברה אליה בלבד.

"לכאורה, דמות מסתורית מהעתיד, או אולי המסדר שיסייע בהקמתו."

סטופפי נעמדה ואמרה: "אז הוא יסייע להקמת מסדר ששולח אותו לקלל!"

"ומי אמר שגאיוס יסייע ברצון? אולי המסדר הוא רק תוצאה עקיפה? ומי הקים את המסדר? אולי את? אולי יהיה זה מסדר של המלך נפתוזי?!" אורה אמרה במהירות.

שקט השתרר באולם, שהופר כמה שניות לאחר מכן על ידי סטופפיי שצחקה. "מסדר נפתוזי?" היא אמרה, "למה שיהיה דבר כזה?"

"שוב, זוהי רק תיאוריה," אורה אמרה, "אבל האמת היא שכל לחש שגאיוס עושה הוא למעשה שליחות. אתה מבין על מה אני מדברת, גאיוס?"

גאיוס הנהן בהתרגשות. "כל אחד פה שרוצה להשפיע עליי באיזושהיא צורה, שמו יהפך ללחש בעל אותה השפעה."

אורה חייכה בניצחון.

"שימו לב," היא אמרה, "בני, רדוקטו, אוהב לפרק דברים." היא הושיטה לגאיוס פסלון קטן שמורכב ממגוון חומרים.

גאיוס הבין את כוונתה, החזיק את הפסלון ואמר: "רדוקטו." הפסלון התחלק לכל מרכיביו.

אורה המשיכה, "היו כאן עדים רבים שכל אחד מהם רצה לעשות לגאיוס משהו אחר. לדוגמה, אינסנדיו רצה לשרוף אותו."

אורה הושיטה לגאיוס חתיכת עץ. הוא שרף את העץ באמצעות לחש "אינסנדיו".

אורה פנתה לקדברה שהייתה בקהל ושאלה אותה: "מה היה שמה של אשתו הטריה ביותר של אימפריו?"

קדברה אמרה בשקט וביישנות: "שמה היה אובליוויאטה. אני מניחה שאם היא דיברה עם גאיוס היא לא רצתה שאימפריו יזכור את זה."

אורה חייכה ואמרה לקהל: "שכל אחד יסיים את המנה יש בצלחתו."

לאחר כדקה היא סתמה את אוזניה וסימנה לגאיוס לומר בקול גדול: אובליוויאטה!"

"קהל נכבד," אורה אמרה שנייה לאחר מכן, "ברגע ה ממש כולכם שכחתם שסיימתם את המנה בצלחתכם!"

כולם הביטו בהתפעלות בצלחתם הריקה וקרקשו בסכו"מיהם.

אורה חייכה.

"וכעת, סטפצ'יוס, התקרב אליי," אורה אמרה וסטפצ'יוס התקרב אליה ביראת כבוד.

בזמן שהוא ניגש אליה, היא אמרה לקהל ולשופט: "המלכה אמרה בדיון הקודם שהיא מאוד נקשרה לגאיוס לפני שהוא 'רצח' את אימפריו, וכשהוא רצח אותו סטופפיי הייתה עדה לכך והיא היתה מאוד מבולבלת."

סטופפיי הנהנה בפחד.

"אך האם זה הקשר האמיתי שלה לגאיוס? האם היא לא ידעה שהוא השרביט? היא הרי ראתה אותו מבצע כשפים, גם את זה היא אמרה! מה היא באמת רצתה מגאיוס?!"

סטפצ'יוס הגיע לאורה, והיא אמרה: "כשהמלכה הייתה מבולבלת, מיד אחרי הרצח, גאיוס שיתק אותה בטעות. אבל איך הוא עשה זאת?" והיא העמידה את סטפצ'יוס מול גאיוס והנהנה בראשה.

גאיוס הביט בסטפצ'יוס בריכוז ואמר בקול חזק וברור: "סטופפיי!"

וסטפצ'יוס נפל משותק על הרצפה.

עברו שבועיים, שבמהלכם ג'יימס צפה בטלוויזיה או שיחק שח קוסמים עם עכבישים. בתום השבועיים שבהם היה כלוא במעגן הריק הגיעה משחת פוטר-לונגבוטום עם משקה מוזר בידה של לילי.

"זה וריטסרום," היא הסבירה, "אחרי שתשתה את זה הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה!"

ג'יימס הנהן ושתה הכל בחשש.

"שתה הכל," אמר בינס שהופיע שם, "עד הטיפה האחרונה."

כשג'יימס סיים לשתות בינס הביט בו ואמר לו: "האר פוטר אמר לך בטקס יום השנה למפלת הוגוורטס שאתה צריך לפגוש דמות מאוד חשובה. מה קרה לאחר מכן?"

ג'יימס אמר בקול מונוטוני: "הדבר הבא שאני זוכר זה שהיתי במקום שבו הייתה העצרת, הכל היה הרוס, ואני הייתי תשוש. נזכרתי שאבא שלי אמר לי לפגוש אותו במטבח המעגן אז הלכתי לשם בקושי והתעלפתי ישר לידיים של לילי כשהתעוררתי לא הבנתי מה קורה ואז אמרת שאסור לסמוך עליי כי אולי אני חלק ממסדר נפתוזי."

"ומה קרה בין הרגע שבו הארי פוטר אמר לך שאתה צריך לפגוש דמות מאוד חשובה לרגע שבו התחלת לתאר לנו מה אתה זוכר?"

"כלום." ג'יימס אמר.

בינס חייך, מרוצה. "יפה מאוד, עכשיו נחכה שהשפעת הריטסרום תעבור ונספר לו ה-כ-ל."

כולם חייכו בהקלה, ולאחר מספר דקות סיפרו לו את סיפורו של בינס.

"בינס גם סיפר לנו שג'יין וויט התחתנה עם ביאל מאלפוי, וכה נוצרו המאלפויים שאנחנו מכירים, בלונדינים ויהירים." לילי הוסיפה וכולם צחקו.

"גם ניסינו להעלות באוב אנשים ולעשות דברים שונים כדי לגלות עוד. מצאנו מכתב של הוגו וויזלי שהיה במרתפי המעגן, בו הוא תיאר שהמסדר מנסה למצוא את השרביט כדי לשלוט. הוא גם סיפר שהבוט טאורוס זכה לחיי נצח כי הוא ייצר את אבן החכמים הראשונה בעזרת ינפתא ארסייד." רפאל סיפר.

"הם החביאו את האבן בראי שלה והדרך היחידה להשיג את האבן זה רק אם אתה לא רוצה אותה או משהו כזה..." הארי פוטר אמר.

בינס חייך. "עכשיו אנחנו יודעים את מה שאנחנו צריכים לדעת, חוץ מכמה דברים לא ברורים." הוא אמר.

הארי הביט בבינס ואמר: "כן, כמו למה סיפרת לנו את זה רק עכשיו."

"כי רק עכשיו שמתי לב שיש לך נינים ואחד מהם חטוף, זה אומר שהמסדר בפעולה." בינס ענה, "אבל אני עדיין לא יודע מי הם טום ומלודי, או מי אני, ואיך כולנו חזרנו בזמן."

"או איפה הבן והנכד שלי," ג'יימס אמר.

"דווקא יש לנו חשד שהמסדר חטף אותם," רפאל אמר, "והם גם ניסו לחטוף את לייזה. הנבואה אומרת שצאצאי הנער שניצח את האופל ישפיעו על מהלך השליטה, כלומר שהם השרביטים. הארי פוטר הוא הנער שניצח את האופל, וגאיוס כנראה נחשד שהוא השרביט, אבל הם ניסו לחטוף גם את לייזה, מה שאוומר שגאיוס לא שרביט."

"ולייזה כן?" ג'יימס שאל.

"כן. לייזה היא השרביט. זה מה שגיליתי לפני שבועיים ולא רציתי שתשמע."

"אבל לייזה היא לא אנושית בת פר!" אמרה דונה, "אני לא פרה וכך גם רפאל!"

"וגאיוס?" הארי שאל, "אבא שלו היה אלבוס פוטר השני. אבל מי הייתה אמא שלו?"

"כן, איך זה יכול להיות שפתאום היה לאלבוס בן?" לילי שאלה בחשדנות.

ג'יימס השפיל את מבטו.

"האמת..." הוא אמר, "האמת היא שאלבוס פשוט פחד שנדע מי אמא של גאיוס אז הוא סיפר רק לי."

"מי היא?" לילי שאלה.

ג'יימס בלע רוק. "זאת.. זאת אלה דארסלי, הנכדה של דאדלי דארסלי..."

הארי השפיל את מבטו.

"למה? מה הבעיה עם הדארסלים?" דונה שאלה.

ג'יימס סיפר לה בקצרה.

"אבל זה לא אמור להדאיג אותך, נכון? שם המשפחה שלך לפני שהתחתנת עם רפאל לא היה דארסלי!" כריסטופר אמר.

"זה דווקא כן היה!" דונה אמרה בפליאה.

כולם הביטו בדונה בהלם.

הארי אמר: "את... את בת דארסלים?"

"גן!" דונה אמרה בפתעה, "איך לא ידעתם?"

"זה נורא פשוט..." כריסטופר אמר במרירות, "רפאל אמר לנו משהו אחר."

דונה הביטה בהשתוממות ברפאל.

"אתה לא סיפרת להם על שם המשפחה שלי?" היא כמעט צעקה.

"אני... סיפרתי רק את מה שהיה צריך לספר..." הוא אמר.

"הוא סיפר לנו שאת בת מוגלגים יתומה," לילי אמרה בתוכחה.

"זה נכון," דונה אמרה, "אני באמת יתומה, אבל הוא סיפר לכם שלפני שהייתי דונה לונגבוטום הייתי דונה דארסלי?"

כולם שתקו, ורפאל השפיל את מבטו.

"ויותר מזה," דונה אמרה, "האם רפאל סיפר לכם שאלה דארסלי היא אחותי המופרעת? האם הוא סיפר לכם שאני נכדתו של דאדלי דארסלי?!"

הקהל באולם המשפט כמעט השתגע. אפילו אלפונסו לא נראה משועמם.

"רבותיי," אורה אמרה, "המלכה ידעה מהרגע הראשון שגאיוס הוא השרביט. היא התכוונה לשתק אותו כדי שיהיה נתון אך ורק לה כדי שתשלוט בגורל."

"זאת האשמה חמורה מאוד!" אמר אלפונסו שכניסה להשתלט על כל הרעש, ומכיוון שאיש לא שמע אותו הוא השתיק את הקהל ולאחר מכן חזר על דבריו: "זאת האשמה חמורה מאוד! האם זו ההוכחה הטובה ביותר שיש לך?!"

"לא," אורה אמרה בחיוך, "זה שהמלכה ברחה מכאן, והמלך איתה, זו ההוכחה הטובה ביותר!"

אלפונסו הביט בספסל התביעה הריק, ולאחר מכן אמר: "אין ספק, גאיוס אתה זכאי ונקי מכל אשמה. סטופפיי ונפתוזי ניסו להערים על כולם ולשלוט בגורל שנתון לחסדי הטוב והאופל כאחד."

"נכון מאוד, כבוד השופט," אורה אמרה, "המשך הנבואה הוא: 'השרביט נתון לחסדי הטוב והאופל כאחד'."

תוך כמה ימים ממלכת אדוארדיה הסתגלה למציאות החדשה, שבה רדוקטו הוא המלך. נפתוזי וסטופפיי ירדו מחתרת וגאיוס נשאר סגור בחדרו בארמון, מפחד לצאת. רק את סיציליה הוא מסכים להכניס, והיא באה לבקר אותו מדי פעם.

גאיוס ורדוקטו פתחו יכולת מיוחדת של הפקת שרביטים. מסתבר שחיו בממלכת אדוארדיה מאות קוסמים, שכלל לא ידעו שהם כאלה עד שקיבלו שרביט. היחיד שלא היה זקוק לשרביט היה גאיוס.

לכל הקוסמים היו לחשים זהים, אותם לחשים שגאיוס השתמש בהם (רדוקטו לפירוק, אינסנדיו לשריפה וכדומה). אפילו רדוקטו ואורה היו קוסמים.

אפשר לומר שזוהי הנקודה שבה הקוסמים הופיעו בעולם, וכגאיוס הביא את הקסם לעולם. אנשים חסרי הקסם (שעד מהרה זכו לכינוי 'מוגלגים') הרבו להשתמש בקוסמים ולהיעזר בהם. הקוסמים והמוגלגים היו מאוחדים, והעולם נראה הרבה יותר טוב.

מדי פעם ניסו לחטוף את גאיוס אנשים מסוימים שנחשדו כשליחים של המלך והמלכה, אבל על גאיוס הוטלה שמירה כבדה שעצרה את רוב החוטפים.

אפשר לומר שכאן מסתיים הסיפור של גאיוס בן פרה (או שהסיפור נעצר והוא יימשך רק בעוד 4000 שנה), אבל האמת היא שהוא נזכר בעוד שם מלבד הארי פוטר.

השם היה לייזה בת פרה.

"יש משהו מוזר בדארסלים," הארי פוטר אמר.

זה היה כמה ימים לאחר מכן, בפינת הזיכרון הפרטית שלו בבית. היו שם מלא נרות ותמונות של ג'יני פוטר אשתו ואלבוס פוטר בנו (לא נכדו). לידו היו בניו, ג'יימס ולילי.

"איכשהוא אנחנו תמיד נפגשים הבם שוב," הוא אמר, "ואני לא יודע אם הפעם זה בגלל דוד ורנון או בגלל אשתו של דאדלי. מי היא בכלל?"

"אשתו של דאדלי?" לילי שאלה, "זאת אישה בשם סיציליה. אני דיברתי עם דונה, והיא סיפרה לי שביום ההולדת ה11 שלה הוריה מתו מהתקף לב. היא ואחותה התאומה אלה דארסלי קיבלו את המכתב להוגוורטס, מה שכנראה הרג את הוריה סופית כי הם תמיד דיברו על אנשים מוזרים."

"מתאים לדארסליים," הארי אמר בחיוך.

"האמת שסיציליה דארסלי הייתה אשה מאוד מוזרה. היא הייתה סהרורית וילדותית." לילי אמרה.

"סהרורית וילדותית?" הארי פוטר שאל, "מה היה שם המשפחה שלה לפני הנישואין?"

"אממ... אדוארדיה," לילי ענתה, "זה אומר לך משהו?"

"סיציליה אדוארדיה..." הארי פוטר מלמל, "הממ... לא, זה לא אומר לי כלום. אולי למישהו אחר זה יאמר משהו. אולי למסדר נפתוזי."

הארי פוטר ושני ילדיו הביטו בתמונות של ג'יני ואלבוס בשתיקה.

"תקשיבו רגע," הארי אמר פתאום, "נכון טום ומלודי אמרו שכל הבלאגן קרה רק בגלל שהיה פיצול הוגוורטס?"

"נכון..." ג'יימס אמר.

"אז אם הוגוורטס לא היתה מתפצלת, כל זה לא היה קורה?"

"כנראה..." לילי ענתה.

"וכנון אנחנו רוצים לשמור על לייזה שתישאר בטוחה, אם היא השרביט?"

"נכון..." ג'יימס ענה.

"אז בואו נקים בית ספר חדש לקוסמים, אבל הפעם בלי פיצול לבתים, כדי לשמור על לייזה בטוחה!" הארי אמר.

"הו... לא כדאי שנציע את זה למשרד הקסמים קודם?" לילי אמרה.

"אנחנו לא יכולים לבטוח בהם," הארי אמר, "אי אפשר לדעת מי מהם לוקח חלק במסדר ומי לא."

"אז איך נקים בית ספר?" ומי ילמד בו?" ג'יימס שאל.

"נפנה רק לאנשים שאנחנו בוטחים בהם במאה אחוז," הארי אמר.

"שזה לא מעט, לא תהיה לנו בעיה לספר לעל כך למשרד הקסמים אם אנחנו נהיה אחראיים על הסגל." לילי אמרה.

הארי, לילי וג'יימס הביטו בחיוך אחד בשניה בשלישי.

"רגע," לילי עצרה את הרגע המרגש, "אנחנו נחיה ככה לעד? מנסים לשמור את השרביט בטוח?"

"לא," הארי אמר, "אנחנו גם ננסה למצוא דרך לעצור את מסדר נפתוזי."

ושוב, הארי וילדיו חייכו. יש להם תוכנית, ואולי הם יצליחו להשיב את סדר העולם על כנו. 

אפשר לומר שהסיפור של לייזה לונגבוטום רק מתחיל.

תם ממש לא חייבים. (זה ההמשך של הכותרת)

"זהו?!" זעף רפאל,  "אתה משאיר אותנו במתח? ובמקום כל כך... כל כך..."

"מעורר זרונות..." אשתו השלימה אותו.

"איך הגענו לפה?" היא שאלה.

בינס גירד בפדחת הרפאים שלו במבוכה.

"הו... זה קורה לי לפעמים כשאני מספר את זה..."

כולם הביטו בו במבט שואל, אפילו הארי פוטר התעורר.

"כנראה שאנחנו בתוך הגיגית..." הוא אמר, נקש באצבעות הרפאים שלו ומשפחת פוטר הופיעו יחד עמו במטבח המעגן.

גאיוס הביט בסיציליה השרועה לידו. הוא חייב למצוא את הלחש שיעיר אותה! מי הכי רוצה שסיציליה תחזור לעצמה?

גאיוס חשב. הוא הביט בסיציליה בריכוז ואמר: "אימפריו!"

היא לא נעה.

הוא חשב שוב. אולי זה בגלל שאימפריו מת? לא! אימפריו זה לחש של שליטה! איזה לחש יעיר את סיציליה?!

עלה רעיון במוחו. הוא התמקד בסיציליה וקרא: "קדברה!"

מלבד ההד שענה לו, דבר לא קרה.

גאיוס החל להתהלך בחדר הלוך ושוב. מי היה רוצה יותר מכולם שסיציליה תחזור לעצמה?!

ואז התרגשות עלתה בו. הפעם הוא היה בטוח במאה אחוז שהוא מצא את הלחש הנכון.

הוא הסתכל על סיציליה וחייך. לאחר מכן צעק בקול: "גאיוס!"

הארי פוטר התמקד בקאת'ברט בינס הרפאי. "זה לא יכול להסתיים כך," הוא אמר.

"מה הבעיה?" בינס שאל.

"הטאורוס הזה. מה הסיפור שלו?"

"כן..." בינס אמר בכובד ראש.

"או למה הם קראו לך 'וויזלי'?" לילי שאלה.

"האמת שאתם צודקים," בינס אמר, "אני לא יכול לסיים פה את הסיפור. יש לי הרבה דברים לספר לכם, ויש גם הרבה דברים שאני צריך שתספרו לי. אבל את החלקים העיקריים שמעתם."

"הגורל, והשרביט, ומסדר נפתוזי?" הארי אמר בצלילות. הוא לא היה כל כך נחוש לפחות בארבעים השנים האחרונות.

"כן!" בינס ענה, "לדעתי פרופסור טאורוס קשור לזה."

"מה זאת אומרת? חוץ מלדבר על המסדר מה עוד הוא עשה?" כריסטופר שאל בפחד.

"זה מעורר אימה. ובכן, טאורוס דרש שלא יכנו אותו פרופסור אלא בשם בוס. הבוס טאורוס."

"בוס טאורוס? למה דווקא בוס טאורוס?"

"נאי לא יודע. אולי זה חלק מהמסדר שהוא חבר בו."

כולם השתתקו לרגע.

"מה, זהו?" רפאל שאל, "רק בגלל שקראו לו 'בוס' הוא כל כך מוזר?"

"ממש לא," בינס ענה, "סלאזר סיפר לי שהוא ביקש למנות את טאורוס למורה כשהוגוורטס הוקמה, בגלל שהוא האמין שטאורוס יאזן את בית הספר כנגד גריפינדור, רייבנקלו והפלפאף שביקשו לתת גם לבוצדמים ללמוד בהוגוורטס."

"מה הוא יודע על עברו של טאורוס?" רפאל שאל.

"לצערי הוא לקח את הסוד הזה לקברו, ואין אנו יכולים ליצור עמו קשר." בינס ענה.

"האמת שדווקא יש," הארי פוטר הכריז, "העלאה באוב!"

גאיוס הרגיש איך האנרגיה זורמת ממנו והלאה לעבר סיציליה, אך דבר לא קרה. היא נשארה, שרועה על הרצפה.

גאיוס כרע לצידה והחל לבכות. "הכל בגלל המצנפת המטופשת הזאת!" הוא אמר, הושיט את ידיו מבעד לסורגי התא והסיר את המצנפת מראשה של סיציליה. בדיוק באותו הרגע סיציליה התעוררה.

"גאיוס?!" היא אמרה, "מה קרה?"

גאיוס סיפר לה בקצרה על מה שקרה עם המצנפת.

סיציליה הביטה בו כאילו רואה אותו לראשונה.

"מה,לדעתך אתה רצית יותר מכל שאתעורר?"

גאיוס השפיל את מבטו. הוא לא ידע מה סיציליה תעשה או תאמר עכשיו.

היא פשוט קמה, הרימה את ראשו של גאיוס ונשקה לשפתיו מבעד לסורגים.

גאיוס מיד הרפה.

"מה קרה?" סיציליה שאלה בחיוך.

"אה... אני..." גאיוס החל לענות. הוא באמת אהב את סיציליה, אז למה הוא הרפה כל כך מהר?

"אני פשוט קצת מופתע, זה הכל."

סיציליה חייכה. היא עזרה לגאיוס להיעמד (למרות הסורגים שהפרידו ביניהם) ולחשה: "אתה יודע שאני סהרורית?"

"מה?" הוא שאל בבלבול.

"חולת ירח. אני הולכת ומדברת מתוך שינה."

"אז מה שאת רוצה לומר לי זה ש..."

סיציליה קרצה לעברו. "אני בכלל ישנה כל הזמן הזה, אז אל תנסה להעיר אותי," היא אמרה ורצה משם, מותירה את גאיוס המבולבל בצד השני של הסורגים עם המצנפת בידו.

גאיוס הביט בפנייה שבה נעלמה סיציליה והניח את המצנפת על ראשו.

המצנפת החלה לדבר אליו וללחוש לו בתוך מוחו.

"גאיוס..." היא אמרה. היה לה קול שהיה ספק אם זה קול גברי גבוה או נשי נמוך, משהו באמצע.

"מה? מי את...ה?" הוא אמר.

"אתה, אני תודעה זכרית," המצנפת ענתה (או ענה?).

"מה? גם לך יש תודעה?" גאיוס שאל. משוםפ מה זה לא נראה לו מוזר או מפחיד שהוא מדבר עם בגד.

"מה זאת אומרת, גם לי? אני התודעה העמוקה ביותר!" המצנף ענה.

"לא, אתה לא." גאיוס ענה בביטחון, "התודעה העמוקה ביותר היא הגורל."

"אה, ככה? תגיד לי, אני נראה לך תפוח אדמה? אני נראה לך מזלג? אני נראה לך כובע?"

"טוב, האמת ש..."

"אולי אני באמת מדבר אליך מתוך מצנפת," המצנף אמר, "אבל האמת שהמצנפת היא רק אמצעי. אני הגורל."

גאיוס שתק.

"מה קרה? אתה מפחד? פתאום אני לא סתם מצנפת?" הגורל אמר.

"ת-תיזהר!" גאיחוס אמר, "יש אנשים שמנסים להשיג את השרביט, שזה בעצם-"

"-אתה," הגורל ענה, "וזה לא טוב שאני אהיה כל כך קרוב אליך, הא? אני יודע שזה מה שרצית לומר. אני גם יודע מי האנשים שמנסים להשיג אותך."

"ואתה יודע אם הם יצליחו או לא?" גאיוס שאל.

"לא, כי אמנם אני בעל כח עצום אבל אולי היכולת שלהם תעלה על שלי. וכן, זה נכון שאני יכול להחליטכמה כח יהיה לכל אחד ומה האופי שלו, אבל האמת שזכיתי בכח העצום הזה בזכות ולא בחסד."

"מה? מה אמרת עכשיו?! בזכות ולא בחסד?!?!" גאיוס נרעש.

"תירגע... אז פלטתי את הסוד השמור ביותר שלי, אז מה? אני יכול בקלות להחליט שתחטוף התקף לב ותמות או משהו ואז לא תוכל לספר את זה לאף אחד! ואני יודע שאין לך מושג מה זה התקף לב!" הגורל הוסיף כשראה שגאיוס בא לומר משהו, "ועכשיו אתה לא מספר לאף אחד על הסוד הקטן שלי, אחרת אתה תסבול, ומי שישמע את הסוד הזה גם יסבול."

"אז אתה לא כל יכול?" גאיוס שאל.

"אתה בכוונה מעצבן אותי, מה?" הגורל שאל והמצנפת התהדקה על ראשו של גאיוס.

"לא! אני מתנצל!" גאיוס צעק והמצנפת הרפתה.

"ועכשיו אני רוצה לשאול שאלה," גאיוס אמר.

"הסיבה שסיציליה התעלפה ואתה מדבר איתי היא בגלל שאתה השרביט," הגורל ענה לפני שגאיוס הספיק לשאול.

"אבל רק שתדע שחוץ ממך יש עוד שרביט אנושי כזה, והוא בא בדיוק מאיפה שבאת."

"מאיפה באתי?" גאיוס שאל.

הגורל צחק.

"רק כדי שהמצנפת לא תיפול לידיים הלא נכונות," הגורל אמר, "תן אותה למשפחת גריפינדור שנמצאת ממזרח לשוק שבו אמפריו מצא אותך. הם יצטרכו את המצנפת הזאת."

"למה?" גאיוס שאל.

"אתה עוד תראה, כשתיפגש עם השרביט השני."

"אני אפגש עם השרביט השני?" גאיוס שאל.

"אופס," הגורל אמר, "והגריפינדור הזה עוד יחשוב שהוא יצליח להשפיע עליי. אם כר אני אשפיע עליו. אתה ידעת שאני בכלל מדבר איתך בגלל תקלה במערכת?"

"מה?" גאיוס שאל.

"בכלל המצנפת הזאת לא הייתה אמורה להתקיים. זה הכל בגלל התקלה במחולל ההיסטוריה של הבוס ושל הוויזלים. עדיין לא החלטתי אם הם יצליחו להשתלט עליי או לא. נכון שאני ממש חופר לך בשכל? ואני יודע שאתה לא מבין מה פירוש הביטו 'חופר לך בשכל', אני הגורל אחרי הכל!"

"איפה אמרת שהגריפינדורים האלה נמצאים?"

"ממזרח לשוק שבו אימפריו מצא אותך יש מכתש גדול. הם גרים בסוכה אדומה, פשוט תשאיר את המצנפת ליד הדלת."

"טוב," גאיוס אמר, "אני יוצא עכשיו."

"רק שלא יראו אותך, יש לך משפט מאוד חשוב מחר!" הגורל ענה, "ואני יודע שאני מלחיץ אותך."

"תודה רבה!" גאיוס התעצבן.

"היה נחמד לדבר איתך, אולי אני אסדר לנו עוד מפגשים!" הגורל אמר במהירות וגאיוס הוריד את המצנפת מראשו והתעתק לשוק. משם הלך לסוכה האדומה שבמכתש והשאיר את המצנפת ליד הדלת. הוא הספיק לחזור כמה דקות לפני הזריחה.

"ואתה אומר שהשארת את האבן ההיא שם לפני יותר משישים שנה? אני בכלל לא בטוחה שהיער הזה קיים אחרי שהוגוורטס נפלה!" לילי אמרה.

"אין ברירה," רפאל אמר, "נצא לחפש את האבן."

"על איזו אבן אתם מדברים?" נשמע קול עייף.

בכניסה למטבח עמד ג'יימס סיריוס פוטר, עייף וסחוט מתמיד.

"מה קורה פה?" הוא אמר לפי שהתעלף.

לפעמים, רדוקטו היה ממש גאה באמא שלו. בכל זאת, משפחת קל הייתה משפחה בעלת צורת חשיבה מעט מודרנית, דבר שהשפיע לרעה על חיי החברה של רדוקטו קל. למזלו, אורה, אמא של רדוקטו, תמיד הייתה יודעת מה לעשות. בכוחות משותפים, הוא ואמו נעזרו לחכמתם הרבה ויחד הגיעו למעמד חברתי גובה, עד כדגי כך שאפילו המלך נפתוזי והלמכה סטופפיי התייחסו אליהם ביראת כבוד. רדוקטו מונה לכהן (למרות שהוא לא ממש הבין מה זה אומר, וגם נפתוזי לא, אבל הוא ראה את המילה הזאת באיזה ספר) ואילו אורה קל לא התמנתה לכלום. כנראה שעם יכולת כמו שלה, קשה להגדיר את מה שהיא מסוגלת לעשות. היא תמיד הייתה סתם אורה קל, ולפעמים קראו לה פשוט אוראקל. כנראה שלאחר פרישתה, הבא בתפקיד יקרא גם הוא אוראקל למרות הכל.

לרדוקטו לא היו אחים, ואמא שלו סרבה לדבר על אביו. לא פעם רדוקטו ניסה לחקור אודות אביו, אך כל נסיונותיו עלו בתוהו. נראה כאילו מדובר בעקיצה קטנה שהשאיר לו הגורל, בכל פעם שרדוקטו חושב שהוא מוצא איזה קצה חוט שיעזור למצוא את האב האובד, זה מתגלה כדבר חסר חשיבות. רדוקטו, וכנראה שגם אף אחד אחר מלבד אורה, לא יודע דבר על אבא שלו. כנראה שבגלל זה רדוקטו פיתח הרגל מעצבן של לפרק דברים כל הזמן, וזה גם מה שעשה בחממות המלכותיות.

וכמובן שלרדוקטו היתה מתיחות עם אמא שלו, אבל בכל פעם שדיבר עם מישהו אחר הוא תמיד התגאה בכך שהוא הבן של האוראקל. ולעיתים קרובות הוא היה מאושר על כך שזכה בכזאת אמא, כמו מתי שחזר מהמגדל בו היא גרה, אחרי שסיכמו שתבוא למחרת למשפטו של גאיוס. רדוקטו החליט לספר על כך לגאיוס ואולי לנסות לרומם את רוחו, אבל גאיוס לא היה בתא המעצר. התא היה ריק, דלתו פתוחה לרווחה, והמנעול רתח מחום.

"גאיוס?" רדוקטו צעק לחלל החדר.

אין תשובה.

"נו, טוב, כנראה שנצטרך לחפש אותך..." הוא מלמל ושרק שריקה דקה. מיד הגיע אליו בריצה אציו, כלב הגישוש המלכותי.

"מצא את גאיוס, אציו!" פקד עליו רדוקטו. אציו החל לרוץ ורדוקטו אחריו.

למזלו של רדוקטו, גאיוס לא היה רחוק. הוא הלך בשקט בגינה המלכותית, וכששמע את אציו ורדוקטו הוא מיהר להתחבא מאחורי שיח.

רדוקטו סימן לאציו לעצור, ואמר: "גאיוס, מה אתה עושה מחוץ לתא המעצר באמצע הלילה?"

גאיוס יצא מהשיח שבו התחבא והלך לרדוקטו, רועד מפחד ומקור.

"זה... אני פשוט..." הוא החל לומר.

"איזה שם אמרת הפעם?" רדוקטו שאל.

"אמרתי אלוהומורה ואז התא פשוט נפתח!"

רדוקטו צחק.

"לך לישון, אציו," הוא אמר  והכלב הלך.

"איזה מן שם זה לכלב?" גאיוס צחק, "אציו? כלב?" והכלב עף לתוך ידיו של גאיוס.

רדוקטו פער עיניו בהפתעה. "שחרר את אציו," הוא אמר לגאיוס. גאיוס שחרר את אציו במבוכה.

רדוקטו הוריד את אחת מטבעותיו שהייתה לו על האצבע והשליך אותה לצד. הוא הסתכל על גאיוס, שהבין את הסימן ואמר: "אציו טבעת!". כמובן שהטבעת עפה לידו של גאיוס המופתע.

גאיוס ורדוקטו החליפו מבטים מבוהלים.

"אל תגלה לאיש!" אמר רדוקטו, אחז בידו של גאיוס והוביל אותו בריצה לתא המעצר.

אחרי שרדוקטו סיפר לגאיוס על השיחה עם אורה, גאיוס היה הרבה יותר רגוע.

"הכל ילך מצוין מחר, אתה תראה," רדוקטו אמר לגאיוס.

"כן.. אני מקווה," גאיוס בלע פיהוק.

רדוקטו חייך.

"ללך לישון, גאיוס," הוא אמר, "יש לך משפט מחר."

גאוס חייך חיוך מאולץ.

"לילה טוב," הוא אמר והושיט לרדוקטו את הטבעת.

"בהצלחה," רדוקטו אמר ולקח את הטבעת מגאיוס, ויצא משם לא לפני שבדק שתא המעצר נעול.

השבוע הראשון בהוגוורטס עבר ממש לאט. מסתבר שהלגה הפלפאף, למרות שהיא נראית כל כך עדינה, יודעת הרבה על צמחי פלא ועוסת הרבה בעבודת אדמה. למדתי גם להכיר את רוונה רייבנקלו יותר טוב כשהיא לימדה אותנו להעיף חפצים באוויר. ובשיעור שינוי צורה, גודריק גריפינדור השתנה לנגד עינינו לאריה אמיתי!

בשיעורי נבואות עתיקות לא התעסקנו עוד בנבואה על הגורל. למדנו על דברים משעממים יותר, כמו נבואות פיניקיות וכנעניות. עכשיו אנחנו קוראים לביאל "בעל זבוב" בגלל שביאל נשמע כמו בעל והוא תמיד מוקף בזבובים, ולמרבה ההפתעה מי שנעמדה לצידו היא דווקא ג'יין וויט.

בשיעורי התגוננות מפני כוחות האופל (המכ"ה בראשי תיבות (וגם השיעורים של פרופסור טאורוס היו ממש מכה)) למדנו שיש כאלה שיודעים איך לנהל את העולם והם צריכים לשלוט, ושאנחנו צריכים להצטרף למסדר נפתוזי. סיפרנו על כך לפרופסור סלית'רין אבל הוא דווקא אמר שמעולם לא שמע על מסדר נפתוזי והיה שמח לשמוע עוד. השיעורים שלו היו מעניינים, כי מלבד השיקויים הוא היה מקשיב לבעיות שלנו, מבר, מסייע ומדהים אותנו כל פעם מחדש, כמו הפעם ההיא שהוא דיבר עם נחשים.

ובכל הזמן הזה טום ומלודי הופיעו ונעלמו לסירוגין.

גאיוס שכב על גבו ער במיטתו בתא המעצר. הוא ניסה להירדם, אבל כבר שעות שהוא לא מצליח.

כל צעדים הבהיל אותו. הוא הזדקף במיטתו וראה את סיציליה מתקרבת אליו.

"מה את עושה פה?!" הוא הזדעק.

"תירגע, לא באתי לכעוס." היא אמרה בשלווה.

גאיוס ירד ממיטתו והתקרב לדלת הסורגים של תא המעצר.

סיציליה הביטה בו.

"אתה יכול לברוח אם אתה רוצה, נכון?" היא שאלה בחולמניות.

גאיוס לא ענה.

"אתה יכול, אני יודעת." היא קבעה והתיישבה על הרצפה. גאיוס התיישב גם הוא. הם ישבו זה מול זו, קרובים כל כך, ורק הסורגים מפרידים ביניהם.

"רק שתדע שאני בטוחה שלא התכוונת להרוג את אבא שלי," היא אמרה.

"אממ... תודה..." הוא אמר והשפיל את מבטו. הוא הרגיש שלא בנוח לשהות בחברתה.

"אל תדאג, אתה תצא זכאי והמלך והמלכה יאכלו ת'לב," היא אמרה.

"בסדר..." הוא אמר, למרות שלא הבין מה זה אומר יאכלו ת'לב.

"אני מצטער..." הוא אמר.

"אין על מה," היא אמרה בחיוך.

גאיוס הביט בסיציליה. הוא ראה אותה באור שונה לגמרי עכשיו (והעובדה שזה היה לילה לא קשורה), היא נראתה לו כל כך... מיוחדת פתאום.

"דווקא יש על מה," גאיוס אמר, "על זה שהרסתי לכם את הבית, על זה שבלבלתי את כולכם פה מבחינה נפשית, על זה שהרגתי את אבא שלך... ועל זה שהרסתי לכולם פה את החיים..."

סיציליה גיכחה. "וכמה דברים מתוכם תיכננת שיקרו?"

"האמת שלא התכוונתי לשום דבר מהם... אני אפילו לא יודע איך זה קרה..."

"אולי חוץ מזה שבלבלת את כולם מבחינה נפשית," היא הרצינה.

גאיוס נבהל.

סיציליה פרצה בצחוק מתגלגל. "תירגע, פחדן אחד. חצי מזה היה באשמתי, אני רציתי לנסות לעזור לך לפתור את הבלבול הנפשי שלך שהיה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גדול מהבלבול הנפשי של כל אחד אחר פה!" היא אמרה בנשימה אחת.

גאיוס נשם לרווחה. הוא קלט שלפעמים הוא לא הבין אותה בכלל, ואז הוא קלט שהוא תמיד לא מבין אותה. היא הייתה מוזרה, ועם זאת (ואולי בזכות זאת) כל כך מעניינת.

"כמה פעמים אמרתי את המילה הרבה מקודם?" היא שאלה בסקרנות.

"הרבה פעמים," הוא אמר והוא וסיציליה צחקו יחד צחוק מתגלגל מכל הלב.

"אמרתי חמש פעמים," היא אמרה פתאום, "ולאבא שלי היו חמש נשים!"

"הו.." גאיוס מצא את עצמו חסר מילים.

"תגיד, מה הקטע של המצנפת הזאת?" היא שאלה פתאום.

"לא יודע..." גאיוס ענה. הוא הופתע לראות איך היא עוברת נושאים בכזאת קלות. האם היא תסכים גם לעבור דברים אחרים בקלות כזאת?

"ומי זה הארי פוטר שנזכרת בו?" היא שאלה.

"את שואלת שאלות קשות," הוא ענה.

סיציליה לקחה את המצנפת מראשו של גאיוס.

"לא! לא! לא!" הוא צעק, אבל ברגע שהמצנפת הונחה על ראשה של סיציליה היא התמוטטה על הרצפה.

"לא! סיציליה!!!" גאיוס צעק.

"לא... זה לא קורה.. לא שוב..." הוא מלמל. הוא קם והחל להסתובב בתא המעצר, לחוץ כל כך. מחשבות רבות התערבלו במוחו, ותחזיות שחורות עלו בדמיונו.

לפתע גאיוס נעצר במקומו.

יש לי כוח, הוא חשב, כוח מיוחד שאין לאף אחד אחר. אולי זה אפילו קשרו לשרביט הגורל! וזה כוח כל כך גדול שאני יכול להשתמש בו! 

חיוך עלה על פניו של גאיוס, אבל הוא נמחק במהירות.

אבל הכוח עובד רק בעזרת לחשים, כמו שרביט! ואיזה לחש כבר יוכל לעשור לי?! הוא חשב, מה אני יכול לעשות? נו... גאיוס... תחשוב כבר! איך תציל את סיציליה?!

ואז חיוך קטן עלה על פניו. כל הלחשים הם שמות של אנשים! אנשים שאני מכיר! שפגשתי! שקשורים אליי! בואו נראה... יש את אחת מנשותיו של אימפריו, את אובליוויאטה, נראה היה שהיא אשתו הטריה כי היא ממש אהבה אותו... אבל היא לא רצתה שאימפריו ישע על המפגש, או על איך שהיא דיברה איתי.... היא רצתה שלא אספר על כך... היא רצתה שהזיכרון שלי יימחק! לכן כשאני מציין את שמה אני מוחק את זיכרונותיהם של אנשים!
מי עוד... בואו נראה... יש את רדוקטו שאוהב לפרק דברים... הוא רצה שאפרש את העץ ההוא בחממה, לכן כשאני אומר רדוקטו דברים מתפרקים! והשופ אלוהומורה, הוא ידוע כשופט הוגן שתמיד אומר שהוא רוצה לפתוח את הדלת לאמת... לפתוח את הדלת! כך דלת התא נפתחה! ואציו, הכלב שתמיד מוצא דברים... כך גם כשאני אומר, אציו! ומה עם אבדה קדברה? הוא נעצר לפתע, אם היא באמת הייתה נאבדת ולא רק הולכת לספריה אימפריו היה הורג אותי...  בכלל, הוא רצה לשלוט בי... הוא רצה לשלוט בי! אימפריו זה שליטה! הוא חייך והתאפק שלא לצעוק בהתרגשות, רגע.. אז מה זה אומר על סטופפיי? היא רצתה... לשתק אותי?
גאיוס הבין באותו הרגע. סטופפיי התחברה אליו כל כך, והיא והמלך לא ניסו לעזור לגאיוס. הם ניסו להבין את מקור הכוח שלו. הם ניסו להבין איך הוא יכול לעשות את כל הדברים האלה, ואיך אפשר לגזול את הכוח שלו ולשתק אותו.

אבל זה לא אפשרי, כי לפי מה שגאיוס קלט באותו הרגע הוא השרביט. וכל מה שהמלך והמלכה רוצים זה לשלוט בו. 

כשנפגשתי עם טום ומלודי בפעם האחרונה זה היה כחודש לאחר היום הראשון בהוגוורטס. להפתעתי, הם אלה שפתחו איתי בשיחה ולא אני איתם.

בבוקר מצאתי על המיטה שלי פתק שהיה רשום עליו: "זה פתק שרק אתה יכול לראות. אם אתה רוצה לדעת מי אנחנו תפגוש אותנו בזמן ארוחת הערב בבניין האסטרונומיה, טום ומלודי."

כל היום חשבתי על הפתק ההוא, וכשבסופו של דבר הגיעה השעה רצתי לבניין האסטרונומיה, שם הם חיכו לי.

"גאיוס," מלודי אמרה בהתרגשות, "אנחנו לא בניו של איגנוטוס פברל."

"איגנוטוס ברגעים אלו ממש שולח למנהלי הוגוורטס מכתב, ובו הוא מספר על אשתו הנפלא שהכיר, מי שתהיה אם בנו היחיד," טום אמר.

"מי אתם?" שאלתי.

טום גיחך.

"לא באמת קוראים לך קאת'ברט בינס," טום אמר, "אתה הגעת מהעתיד כדי-"

"להציל את הפוטרים מעלייתו של הבוס. אסור שהבוס ידע שחזרתי לעבר. קיעקעתי כתובת זו על עצמי כדי שלא אשכח מי אני ולשם מה נשלחתי לעבר. במידה ואני בחברתם של גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף זה אומר שהגעתי למקום הנכון, אני חייב להזהיר אותם, כך למדתי וחקרתי לבד. אם אני נראה כמו הגיל המקועקע עליי זה אומר שהמעבר הצילח. גילי שונה, אני צעיר בחמישים שנה. אניחייב לקרוא מה מקועקע על הזרוע שלי כדי שלא שכח לשם מה באתי: להזהיר את גריפינדור, רייבנקלו, סךית'רין והאפלפאף שלא משנה מה, אסור להם ל-" דיקלמתי את מה שרשום לי על הזרוע.

"יופי," מלודי אמרה, ואתה לא יודע למה נשלחת לפה."

"לא, הקעקוע קטוע." אמרתי בעצבנות. הם באו לשגע אותי?

נשמעה לפתע איוושת רוח חזקה, וטום אמר בלחץ: "מתחיל להיגמר הזמן..."

"א ככה," מלודי אמרה, "הית צריך לומר שאסור למנהלים לפצל את הוגוורטס לארבה בתים, כי בגלל הפיצול קמו היריבויות הגדולות ביותר וקם האדם שידוע בתור האופל. אם הוא לא היה קם הנבואה לא הייתה מתגשמת."

"האופל?" שאלתי, "אותו אופל מהנבואה של פרופסור פרפל?"

"נכון מאוד," טום אמר, "ומכיוון שהנבואה מתחיה להתגשם במקום ממנו באנו,"

"או יותר נכון לומר, בזמן ממנו באנו," מלודי תיקנה אותו, 

"אתם מהעתיד! ידעתי!" אמרתי.

"כן, אז בכל מקרה, בעוד יותר מאלף שנים אנשים ייתיחסו ברצינות לנבואה הזאת וינסו להשיג את השרביט. אם האופל לא היה קם כל זה לא היה קורה."

"אתה נכשלת במשימה, וויזלי," מלודי אמרה.

"וויזלי?" שאלתי.

"בכל מקרה, אתה עדיין צריך לספר ה-כ-ל  להארי פוטר ומשפחתו, אחרת העולם כולו ייהרס."

"מה? אז בעצם, מישהו מנסה להשיג את השרביט בזמן שלכם?"

"כן, וויז- בינס, סליחה, ואין לך מה לעשות בכלל כדי למנוע את זה חוץ מלעצור את החלוקה לבתים, אבל זה בלתי הפיך," אמר טום בעוד קול הרוח הולך ומתחזק.

"אתה חייב לזכור את כל מה שקורה פה עכשיו! פוטר ומשפחתו חייבים לדעת כדי להשיב את העולם על כנו!" מלודי אמרה, ובקיר הבניין נפער חור זוהר שטום ומלודי נשאבו אליו.

"רגע! חכו!" צעקתי.

"אנחנו לא יכולים!" טום צעק, מנסה לאחוז בדברים.

"אתה חייב למצוא אותנו! כשתמות, תישאר כרוח רפאים, תספר הכל לפוטרים רק אחרי שהבוס מתעורר ותמצא אותנו!!!" מלודי אמרה, ויחד הם נשאבו לחור הזוהר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.

בינס סיים את סיפורו, ומשפחת פוטר זמה לב שהיא לא נמצאת במטבח המעגן בכלל אלא בתוך הוגוורטס הישנה, ליד בניין האסטרונומיה, ליד בינס הצעיר.