בפרקים הקודמים: כבר דנו בסוגייה זו בעבר!!!
בפרקים הבאים: חכו ותראו, מוחעחעחעחעחעעעעעע!!!!
בפרק הזה:
טום רידל, האסיר לשעבר שכעת נקרא וולדמורט, פסע בחופשיות ברחוב. הוא חזר לממלכה המאוחדת...
"היי, הארי," אמר דראקו להארי בשולחן ארוחת הבוקר, "תראה מה כתוב בעיתון היום!" והושיט לו עיתון עדכני מאותו הבוקר. הארי הביט בעמוד הראשי בעיון. חיוך התרחב על פניו.
"מה אתה כל-כך שמח?!" שאל רון שישב מצידו השני של הארי.
"תראה!" אמר הארי באושר, "וולדמורט השתחרר! הוא הסופר האהוב עליי!"
"אבל אתה אמור לשנוא אותו! הוא הרג את ההורים שלך!" אמרה הרמיוני עם האנגלית הרבה שלמדה, שישבה מול הארי.
"אה, נכון. סליחה." הארי אמר.
וולדמורט המשיך ללכת. עורו לבן ממחסור מוגזם של אור שמש, שיערו נשר מתת-תנאים, מרוב הסירחון שהיה בבית הסוהר אפו הלך ונעלם אבולוציונית עד שנותרו שני חריצים בודדים, עיניו אדומות ממחסור בשינה, אבל זה לא הפריע לו. הוא נעצר בשדרה אקראית בלונדון והביט לימינו. פנימיית סמלטינגס נצבה לפניו, איתנה, והוא נזכר בכל הטוב שעבר בכל שבעת שנות לימודיו בפנימייה הזו. בשנתו החמישית, בפרוייקט ה"מדריכים-חונכים", הוא חנך את השנה הראשונה, וזאת הייתה החוויה הטובה ביותר שלו מבית הספר. הוא זכר את החניך המצטיין, ורנון דרסלי, כאילו רק אתמול חנך אותו.
הוא שאף את אויר סמלטינגס הנפלא, כשאז, לפתע:
"ששיייוואאאאאאאאאאוווו!!!!!!!!!11111"
וולדמורט קפץ במוקמו.
"א-א-כיאילו, אני לא מ-א-מ-י-נ-ה-!-!-! אנ'לא מאמינה שאני, כאילו, רואה אותך ברחוב! כאילו, וואווווווו!!!!!" נשמע קול פקצתי-צפונבוני-ילדותי.
"או... שלום..." וולדמורט היסס כשנערה בת 16 רצה לעברו.
היה לה שיער שחור פרוע וארוך, פירסינגים בכל מני מקומות הזויים ולא הזויים כאחד על פניה, 500 סך הכל, והיא לבשה בגדים צמודים בצבעים מנוגדים וזרחניים. מעריצתו השרופה ביותר של לורד וולדמורט, בלטריקס לסטריינג'.
"היי, הארי," אמר דראקו להארי בשולחן ארוחת הבוקר בפעם השניה, "תראה מה כתוב בעיתון היום!" והושיט לו את אותו העיתון העדכני. הארי הביט בעמוד הראשי בעיון. "לא! ארררגגג!!! אני שונא את וולדמורט! הוא רצח את ההורים שלי!!!!!" הארי אמר.
"הרבה יותר טוב." אמר רון.
"יאאא!!! כאילו- אני בלטריקס לסטריינג', מעריצה שרופההההההה שלך!!!!! קראתי את כללללל הספרים שלךךךךךךך!!!!!!!!111 כאילו, אני מוכנה להיות אפילו השפחחההה שלךךךךךך!!!!!! מה אתה רוצה שאני יעשה?! מה?! מהה?!?!?!" בלטריקס אמרה ללורד וולדמורט.
"קודם כל, אעשה ולא יעשה! ועכשיו, תלכי לבית הספר שאת לומדת בו, אממ... איפה את לומדת?"
"הקדוש ברוטוסססססססססססססססססס!!!!!!!" בלטריקס צווחה.
אה... אוקי..." וולדמורט הבין את גודל הנזק, "אז... תלכי לעזור לזקנה לחצות את הכביש, או משהו..." הוא ענה לה.
"יאללה, חברה, בואאווווווו!!!!!!!" היא צעקה ל2500 בני נוער פנקיסטים הזויים כמוהה שעמדו מאחוריה, ואז הם יצאו לעשות מעשים טובים ופעולות עזרה לזולת (מלבד כל אותם קשישים שנלקחו בעל כרחם למעברי חצייה שונים ברחבי העולם) כמצוותו של הלורד וולדמורט.
וכשנשאלו לפשר מעשיהם, ענו: "אדון האופל אמר לנו לעשות את זה!"
בסוף אותה היממה, היו לוולדמורט כמיליון תומכים מכל הסוגים, מילדים בני שלוש ועד זקנים בני 103, מימנים ועד שמאלנים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים, נשים, גברים, ישראליים, ערבים, אירופאים, אמריקאים, למחרת עיתוני הבוקר זעקו:
-וולדמורט: מפושע דורס לצדיק הורס
וזאת הייתה רק ההתחלה! בימים הבאים העיתונים זעקו כותרות מפתיעות יותר ויותר:
-וולדמורט הציל 50 בנקים משוד
-וולדמורט זכה במפתח העיר
-ארגון חסדים בינלאומי קם ע"י לורד וולדמורט
-האדם הנערץ בעולם: וולדמורט
-ז'ן ולז'ן 91': לורד וולדמורט
-לורד וולדמורט קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה
-לורד וולדמורט הוכר כאדם מועיל לציבור דרגה A מטעם האו"ם
-ארגון האו"ם אישר את השמועות על פיהן האדם היחיד שהוכר כאדם מועיל לציבור דרגה A מלבד הלורד וולדמורט הוא משה רבינו
-נקבע תאריך למען טקס מחווה ללורד וולדמורט בשיתוף כל תושבי כדור הארץ
וכך המשיכו הימים לעבור, ואיתם כותרות העיתונים, והארי קרע אותם בזעף וב"אררררגגגג!!!" בכל יום. השיא הגיע בראשון לאוקטובר, התאריך שבו נקבע ערב המחווה ללורד וולדמורט.
פרופסור מקגונגל, סגנית המנהל, כינסה את כל התלמידים בארוחת הצהריים של אותו היום.
"היום אנו נצא לטקס המחווה לאדם שכולנו אוהבים, לורד וולדמורט." הסבירה להם מקגונגל. "תארזו את בקבוקי המטרנה שלכם, אנחנו יוצאים."
רגע אחד! אתם חושבים שאני כותב עצלן שאין לו כוח לכתוב מה קרה בחודש הראשון ללימודים? טוב, פגעתם בנקודה רגישה! אבל אני אכתוב בכל זאת.
"היי, הארי," אמר דראקו להארי בשולחן ארוחת הבוקר בפעם השלישית גלידה, "תראה מה כתוב בעיתון היום!" והושיט לו את העיתון המקומט מהעברות מיד ליד, וגם גלידה. הארי הביט בעמוד הראשי בעיון. "לא! ארררגגג!!! אני שונא את וולדמורט! הוא רצח את ההורים שליייי!!!!!" הארי אמר.
"ולמה היינו צריכים לעשות את זה פעם שלישית?" שאל רון משועמם.
"כי הקוראים שלנו (אם יש כאלה בכלל...) צריכים לדעת מה קרה אחר כך!" אמרה הרמיוני.
ובכן, הנה מה שקרה אחר כך:
"המשפחה שלי דווקא חושבת שהוא בן אדם נפלא!" אמר דראקו.
"אבל הוא רצח את ההורים של החבר הכי טוב שלך!" צעק עליו הארי.
"זה לא מדויק. הוא לא רצח, הוא דרס בטעות, כי ההורים ההיפים שלך רקדו באמצע הכביש המהיר!" התעצבן דראקו, "וחוץ מזה," הוסיף, "יש לי חברים יותר טובים ממך! פססט, ארצה! בואו! כלבים טובים..." ואז באו אליו שני בולדוגים חומים מסריחים.
"תכיר," אמר לו דראקו, "וינסנט קראב," הוא הצביע על אחד, "וגרגורי גויל." הוא הצביע על השני.
"כמה פאתטי," נשמע לפתע קול, "שהחברים הכי טובים שלך הם כלבים, והם נמצאים על תקן המשבצת של החבר הכי טוב שלך, שהפכת אותו בן רגע לאויב הכי רע שלך! ואתה יותר מעדיף כלבים!"
דראקו יבב וילל יללה קטנה, ואז רץ עם בולדוגיו משולחן ארוחת הבוקר בבכי וצרחות.
"נעים מאוד, נויל לונגבוטום." הקול אמר. בעל הקול נשמע בעל ביטחון עצמי גבוה, והארי הסתובב בחשש כדי לראות את הדובר.
להפתעתו, הוא ראה ילד מהסס בעל פנים עגולות ושמנמנות, ועיניו בהו בנקודה מסוימת באוויר.
"אממ... שלום..." אמר הארי.
"יבאל'ה! הסתכלת עלי! דיברת איתי!" נוויל צפצף ורץ משם לזרועותיה הפתוחות של סגנית המנהל, פרופסור מקגונגל.
"ששש... די..., די, נוויל..." מקגונגל אמרה בטון אימהי.
"תכירו," היא אמרה והתקרבה להארי, רון והרמיוני, "זה נוויל, ילד עם ביטחון עצמי שואף לאפס, אם לא אפסי, שסובל מפיצול אישיות."
"ההורים שלי כל כך הופתעו שטום רידל נכנס לכלא," השתלב נוויל בדיון שדראקו פתח, כאילו דבר לא קרה, "עד שאבדו את שפיות דעתם!"
"הדודים שלי לא הבינו למה הוא נכנס לכלא בכלל..." אמר הארי
"ההורים שלי גילו מי הוא רק עכשיו!" הרמיוני אמרה.
"רק אצלי ההיפים ששנאו אותו היו אצלינו בארוחת ערב בכל שני וחמישי?..." שאל רון, מאוכזב.
"פחחחח.... רואים עליך!" נשמע קול לגלגני מהמושב שליד רון.
הרביעיה הסתובבה לעבר מקור הקול. ישבו שם שלושה ילדים.
כן, הרי איך אפשר לכתוב פאנפיקים בלי דמויות מפוברקות?
"היוש! אני זוגית גוזלי! גרה בצפון לונדון! ורשמו אותי לבצפר של חננות שרק קוראים ספרים של וולדמורט! כאילו, ראיתם איזה חתיך הוא?" זוגית אמרה.
"אממ... כן, ו... היי..." אמר ילד שישב לידה.
"נו, תציג את עצמך, זלוש!" הפצירה בו זוגית.
"טוב... אממ... אני זלמן זוזיאשווילי..." זלמן אמר.
"מה זה השם המצחיק הזה?" שאלה הילדה השלישית.
"היי!" זלמן נעלב. הילדה השלישית עלתה על נקודה רגישה.
"מי זאת?" שאל רון את זוגית.
"היא? לו'ידעת! עכשיו זאת פעם ראשונה שאני רואה אותה ואתכם! מי אתם?" זוגית אמרה
"אני? אני רון וויזלי."
"אני הארי פוטר."
"אני הרמיוני גריינג'ר."
"אני נוויל לונגבוטום."
"אני נוויל לונגבוטום."
נויל הציג עצמו פעמיים. פעם בביטחון מופרז ופעם בחוסר ביטחון.
"אתה בכלל היית אמור להיות בהאפלפאף!" נשמע קולו של דראקו משולחן אישי שהקים לעצמו עם מפה ירוקה ונחשית במיוחד.
"ומי את?" שאלה זוגית את הילדה השלישית.
"סיציליה לווינשטיין!" היא הכריזה.
כל האולם הגדול, וגם אחת הקוראים שלנו שאני מכיר אישית ובוודאי קוראת את זה עכשיו, זזו אחורה בבהלה למשמע שמה של הילזה השלישית.
"לוינשטיין כמו... בית לווינשטיין?" שאלה זוגית בחשש.
"קלעת בול!" אמרה סיציליה וצחקקה צחוק אפל.
זוגית הנבוכה שלפה מכיסה את הבול שקלעה. "איך ידעת?" שאל זלמן מופתע.
"אני קוסמת!" הכריזה סיציליה בגאווה.
"אה, זאת השריטה שלה..." אמר הארי בהבנה מפציעה.
"שתק," היא הפטירה לעברו. הארי קפא במקום.
"וואו, הוא שחקן ממש טוב!" התפלאה זוגית.
"או שזאת השריטה שלו!" קרא דראקו ממקומו בשולחן הסלית'ריני המרוחק.
"שתוק כבר, יא מפגר!" קרא לעברו רון והבזיק לעבר הארי מבט מוטרד.
רק נוויל צחק.
הרמיוני הסתכלה עליו בפרצוף מאשים.
"אמאל'ה, מה את רוצה ממני?" הוא אמר וברח.
"אני לא אמא שלך!" צעקה אחריו הרמיוני.
"אבל אני יודע מה זה קוסמים והיא ממש לא!" צעק דראקו.
"שתוק כבר יא מפגר!" אמר רון.
"יש לך אוצר מילים מצומצם ביותר!" התפעלה סיציליה.
"הו, תודה!" אמר רון, ואז עצר לחשוב רגע והוסיף: "שתוק כבר יא מפגר!"
"היא בת." אמרה לו הרמיוני.
"מה את יודעת? את העולה החדשה, לא?" שאל רון.
"שתוק כבר יא מפגר!" הוא הוסיף.
"אתה מדבר לעצמך?" שאל אותו דראקו מרחוק.
"מה את יודעת? את העולה החדשה, לא?" רון ענה.
סיציליה נאנחה וקבלה את מערכת השעות האישית שלה מפרופסור מקגונגל שחלקה את המערכות לכולם.
"אם את עושה כמעט הכל, מה דמבלדור עושה בכלל?" היא שאלה את מקגונגל.
מקגונגל נאנחה והתיישבה ליד סיציליה.
"תשמעי," היא אמרה לה, "החיים מסתכמים ב4 בקבוקים: בקבוק מטרנה עם פקק מוזר כזה, בקבוק קולה רגיל מפלסטיק, בקבוק וודקה מזכוכית ואינפוזיה. אתם עדיין במטרנה, דמבלדור בקולה ואני באינפוזיה. אם יש במוסד הזה איזשהו מבוגר אחראי, זו אני. דמבלדור הוא סתם מפונק, בגלל זה נאלצתי לתת לו את התפקיד הזה. כי הוא התבכיין. הוא כל היום יושב על כסא המנהלים שלו, מסתובב וקורא 'וווייייייי!!!!!' בקול רם, אבל אני המנהלת בפועל."
"ובקיצור?" שאלה סיציליה חסרת הסבלנות שנראה כי לא הקשיבה כלל.
מקגונגל התעלמה ממנה והמשיכה הלאה.
ואז נשמע הצלצול לשיעור הראשון. כל התלמידים שתו את המטרנה שלהם עד הסוף והתפנו ללבוש כתנות משוגעים. פרופסור שמנוני אחד עבר בין כל התלמידים וקשר להם את הידיים.
כשהגיע לתלמידי השנה הראשונה, הוא סימן להם לבוא איתו. הרמיוני זכרה את מערכת השעות בעל פה. בשעה הראשונה מלמד אותה יחד עם כל חברי כיתתה המורה סוורוס סנייפ...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
