קולות פיצוץ עזים נשמעו מכיוון חדר השירותים. הארי ורון יצאו בפנים חבולות, רגליים כואבות שאילצו אותם לזחול על ארבע, ואז נתקלו בדראקו.
"הו, הנה אותם, בולדוגי קראב וגויל! לא ראיתי אתכם כבר זמר רב!" הוא אמר, מהורהר.
"תגידו, שמעתם אולי את הקולות המוזרים האלה?" הוא המשיך.
"כן, אל תשאל, פעילות המעיים של מירטל..." אמר רון בכאב.
"היי, אתם מדברים!" אמר דראקו, "או..." המשיך בחשש, "שאני סכיופרן..."
"אבל אתה לא כאן כי אתה מאמין בהוגוורטס?" שאל אותו הארי.
"אני כבר סכיזופרן?" היסס דראקו.
"מה את יודעת, את העולה החדשה, לא?" שאל רון.
אכן, היה לו אוצר מילים מצומצם למדי, כפי שפורט בפרק 3.
"טוב, החלטתי! אנילא סכיזופרן!" הכריז דראקו בחזה מנופח בגאווה והלך לו משם, מאנפף.
"אה... הוא לא חשב לפני רגע שאנחנו בולדוגיו?" היסס הארי.
"מה את יודעת, את העולה החדשה, לא?" שאל רון.
"כן, אבל... ככה לנטוש את הכלבים שלו?" הארי עשה פאפי פייס.
ואז לפתע נשמעה שריקה מכיוון דראקו. הארי ורון רצו אליו על ארבע בלשונות משורבבות.
"יופי, כלבים טובים שלי! למה לא באתם אחרי מיד?" שאל דראקו.
"כי לא ידענו שאנחנו אמורים לבוא אחריך!" אמר הארי, אבל יצאו לו רק נביחות. הוא החליף מבט מבוהל עם רון שפלט: "ארררררר!!!1" כלבי למדי.
"שיט! אנחנו באמת כלבים!" נבח הארי.
ובינתיים, במקום אחר לגמרי, קראב וגויל היו שני ילדים גדולים ובריונים.
"תפסיק לקרוא את הספר שלי ותתחיל ללמוד!" נזף וולדמורט בבנו המאומץ, דובי.
"טוב, סליחה~" אמר דובי בחיוך מבוייש, ואז שב לשקוד על לימודיו.
"היי חמודים, אני המורה החדש שלכם!~" אמר טיפוס זחוח למדי שחסם את דרכם של דראקו וכלביו.
"מה?! סנייפ פרש?!" דראקו שאל, מודאג, "זה לא אמור לקרות! קווירל אמור לפרוש!"
"ובכן, קווירל פרש, ואני מחליף אותו!" צהל אותו מורה זורח ומנצנץ.
"אבל קווירל לא היה מורה שלנו!" אמר דראקו.
"טוב, נו!" התעצבן עליו המורה הזה וניסה לנפנף משם את דראקו באמצעות נפנופי ידיים שמשמשים בדרך כלל לגירוש זבובים.
"בואו נלך, בנים." אמר דראקו לכלביו והתקדם הלאה משם, תוך התעלמות מוחלטת מהטיפוס המפוקפק.
"טיפשים! אני אנצח את כולכם בדו קרב! ובלי כלבים בריונים, כמובן!" אמר לוקהרט.
"מי מאיים על תלמידי?!" צץ שם סנייפוש.
"סנייפוש!" צהל דראקו באושר, וכלביו נבחו בלבביות.
"שקט! אסור להכניס כלבים לברוטוס! זרוק אותם מיד לרחוב!" אמר סנייפוש.
"רגע!" הוא קרא לפתע, "השאר את הכלבים האלה אצלי במשרד. הם נראים... כמעשה ידיה של סיציליה, כמדומני..." אמר סנייפ.
"אבל המורה - הם הכלבים שלי!" דראקו כמעט ובכה.
"יכול להיות שלא..." אמר סנייפ וחייך חיוך מסתורי, ולקח משם את שני הכלבים שהיו הארי ורון.
"חכה חכה! אני מזמין אותך לדו קרב!" קרא אחריו לוקהרט וכבר שלף כמה מקלפי היוגיהו שלו.
סנייפ שלף את קלפי הפילוסופים היווניים שלו.
"איזה חנון!" נחר לוקהרט בבוז.
סנייפ חייך חיוך ערמומי, שלף קלף אחד מהחפיסה שלו, והחל להקריא: "אקספליארמוס היווני היה נודע ביכולתו לחטוף מאנשים את ציודם האישי. אקספליארמוס נולד בשנת -503טוס לפני הספירהטוס." סנייפ המשיך להקריא את קורותיו של אקספליארמוס הפילוסוף היווני עד ששם ♥ שגילדרוי נרדם במקום.
סנייפ לקח משם את הארי ורון, ודראקו עמד שם, בוכה.
"ובכן הארי, רון, מה יש לכם לומר להגנתכם?" שאל אותם סנייפוש במשרדו.
"ווף!" אמר רון.
"האו האו!" אמר הארי.
"הב הב!" אמר רון.
הרמיוני חייכה לעצמה. זו היתה פעולת הסחה טובה כל כך... היא לא האמינה שהארי ורון יסכימו להקריב את עצמם כדי שהיא תוכל לקחת את ציוד הגילוח מהארון האישי של סנייפ! ואף אחד לא ידע שלחתולה שלה היה פעם שפם!
"מה?! אבל הרמיוני היתה אמורה לגלח את השפם שלה!" אמר רון.
"שוב נפלנו בפח..." אמר הארי.
"הנה אתם! כלבל-" דראקו עצר במקומו כשראה את הארי ורון, שכבר נראו כמו עצמם.
"ווף ווף ווף!" נשמעו נביחות רמות מאחוריו, והוא סב לעבר קראב וגויל האמיתיים.
"הו, הנה אתם! לא הייתם אצל סנייפוש?" הוא תהה בבלבול בשעה שליטף אותם.
בינתיים הארי ורון המשיכו לדרכם. "אה, בעצם, אני צריך לשירותים." אמר הארי.
"לחכות לך?" שאל רון.
"אם אתה ממש רוצה." אמר הארי. רון הלך משם והארי עמד להכנס לשירותים, אבל פשוט לא הצליח לעבור!
"מה זה? מה קורה פה?" הוא שאל.
"טוב נו..." הוא משך בכתפיו והלך לו משם.
ואז הגיע קרב המטאטאים המסורתי. כל תלמידי ואסירי ברוטוס #2 ניקו את המבנה, ומיד התפתח שם קרב מטאטאים, עליו ניצח דראקו בגאון, בעזרת כלביו הנאמנים שנשכו ישבנים מכל הבא ליד.
"אי! למה אני?!" צייץ פליטיק.
"מי אתה?" שאל דראקו.
"אני פליטיק, המורה לבלט!" הוא אמר והפליא בעמידת פלייה.
"אה, אוקיי..." אמר דראקו בחשדנות.
"יש הרבה דברים שאפילו אני לא יודע על ברוטוס #2. פעם אחת הלכתי לאיבוד והגעתי לחדר מלאאאא סירי לילה!" סיפר לו דמבלדור.
"אה... אוקיי?" אמר דראקו בחשדנות.
"אני מבין שזה לא באמת מעניין אותך..." אמר דמבלדור בדיכדוך, "אבל יש לי כבר דברים שיעניינו את הארי פוטר!" הוא אמר והרים גבות פעמיים.
"תמיד ידעתי שיש משהו חשוד בילד הזה..." אמר דראקו מהורהר.
"כן, המנהל! תספר לי מהר איפה החדר המסתורי הזה נמצא! אני חייב דחוףףף!!!1" אמר הארי בעודו מקפץ מרגל לרגל. דמבלדור ודראקו נעצו בו מבטים מבולבלים.
לו הארי רק היה יודע על בנו המאומץ של אויבו הדגול...
"אני חסמתי את השירותים להארי פוטר ועכשיו הוא ימות מהרעלת קיבה! מוהאהאהא!" אמר דובי.
"שוב לא הקשבת בשיעורי ביולוגיה, חמודי?" אמר וולדוש, ודובי הנבוך שב לעשות שיעורים.
"טוב, אוף, לפחות אני יכול לתת לבסיליסק המחמד שלי קצת למתוח איברים?" שאל דובי.
"בשום פנים ואופן לא!" זעף וולדמורט, וכשיצא מהחדר של דובי, דובי שמע אותו מפטיר: "ידעתי שלא הייתי צריך לקנות לו כזה..."
טום רידל התיישב מתוסכל מול המחשב, נכנס לאינטרנט והקליד בשורת הכתובת: "ישראבלוג נקודה נענעשר נקודה סיאו נקודה אייאל." ואיכשהו זה הגיע לאתר הזה. לטום רידל יש בלוג פיקטיבי פה, אותו הוא עדכן. הפוסט היה כדלקמן:
"הבן שלי משגע אותי! אני לא יודע מה לעשות איתו! מזכיר לי את תקופת נעורי כששלחו אותי לקדוש ברוטוס לנסות להכניס קצת משהו לראש של התלמידים המסכנים... במקום זה בניתי אוהל בסמוך לשם וטיפחתי את חיית המחמד שלי, שיפקה לי חברה שפויה באותם ימים מוטרפים. מה לעשות שדובי עכשיו גילה אותו?!? הצילו!"
מיד הגיבה לו הקוראת המסתורית: "מעריצה מס. אחת של וולדמורט השולתתת!!!1" שהוא חשד שהוא יודע מי היא את התגובה הבאה:
"הצלחת בסוף להכניס להם משו לראש? ברור שכן! הרי אתה כל כך מוכשררר ומושלםםם!!!1"
טום רידל נאנח והשיב: "אכן, מכת כינים פקדה את בית הספר באותה התקופה. אין זה מן הנמנע שהמקור לא נבע משערי השחור, השופע."
"שיואו אתה כזה חתיךךךך!!!!" היא הגיבה, וולדוש התחרט שענה לה ושוב שקל לסגור את בלוגו.
בינתיים מעריצתו מס. אחתתתת הלא היא בלטריקס לסטריינג', כמובן, קמה ממחשבה האישי שמשומה לקחה אותו לבית הספר ברוטוס איתה, רצה מהר לאוהל המסתורי שעמד בחצר בית הספר ואף אחד לא ידע למה הוא שימש. היא בנתה שם קיר מבטון איכשהו ועליו ריססה בגרפיטי: "טום רידל החתיכוש היה כאן!"
יומן שימושי היה לו, לוולדמורט...
בינתיים וולדוש גלש מעט באתר, נכנס לקרוא בבלוגיו הקבועים שכתבו בדרך כלל על מר גורלם, קרא פאנפיקים מלודרמטיים (משום מה הם תמיד הצחיקו אותו) ובמיוחד פאנפיקי הארי פוטר של הארקו, רצוי כאלה בהם הרמיוני מוצאת את מותה ורון הופך לעכברוש. וזנב תולע לנמיה. טוב, זה פאנפיק שהוא כתב! והוא אהב אותו מאוד! יש לכם בעיות?!?
והפאנפיק היה כדקלמן:
"הו הארי הלואי שנשאר יחד לנצח!" אמר דראקו. לפתע צנחה המצותתת שעמדה שפופה על ראש הצוק בקצה הים כדי לצותת לשיחתם הרומנטית. היא איבדה את שיווי משקלה והתרסקה לתוך הים בצווחה שגרמה להארי לומר בהיסוס: "הרמיוני?"
"זה נשמע כמוה!" צייץ עכברוש קטן לרגליו.
עכברוש ג'ינג'י קטן.
"אוי! מה זה העכברוש הכתום הזה?!" שאל הארי, מופתע. דראקו שרק לעצמו בתום לב ודרך לעכברוש על הזנב.
"איי!" צתייץ העכברוש והפך לרון.
"איכס, רון! היית עכברוש!" נגעל הארי, כשדראקו ניפף באגרופים מורמים מאחורי גבם, במחוות הניצחון הידועה.
"אז מה, זנב תולע נמיה!" אמר רון.
"נמיה?!" אמר דראקו מבוהל ורץ משם.
"הממ מוזר." אמר הארי. הנמיה שצוטטה להם הלכה משם במפח נפש עז.
הסוף!
טום רידל גם מאוד אהב פאנפיקים שדיברו על סיפור האהבה המפורסם בין הרמיוני לדראקו! בחיי, כמה שאוהבים להתעלל בילד המסכן הזה! את מי לא שידכו לו, למסכן? את רון!
"הו רון הלואי שנשאר יחד לנצח!" אמר דראקו. לפתע צנחה המצותתת שעמדה שפופה על ראש הצוק בקצה הים כדי לצותת לשיחתם הרומנטית. היא איבדה את שיווי משקלה והתרסקה לתוך הים בצווחה שגרמה לרון לומר בהיסוס: "הרמיוני?"
"זה נשמע כמוה!" צייץ עכברוש קטן לרגליו.
עכברוש שחור, שדוף, ממושקף, פרוע פרווה, קטן, עם צלקת בצורת ברק למצחו.
"אוי! מה זה העכברוש השחור, שדוף, ממושקף, פרוע פרווה, קטן, עם צלקת בצורת ברק למצחו הזה?!" שאלרון, מופתע. דראקו שרק לעצמו בתום לב ודרך לעכברוש על הזנב.
"איי!" צייץ העכברוש והפך להארי.
"איכס, הארי! היית עכברוש!" נגעל רון, כשדראקו ניפף באגרופים מורמים מאחורי גבם, במחוות הניצחון הידועה.
"אז מה, זנב תולע נמיה!" אמר הארי.
"נמיה?!" אמר דראקו מבוהל ורץ משם.
"הממ מוזר." אמר רון. הנמיה שצוטטה להם הלכה משם במפח נפש עז.
הסוף!
"וואו! אני כותב כל כך טוב, לא פלא שיצאו לי רבי מכר!" עודד וולדוש את עצמו על זה שלא קיבל אף תגובה.
"טחח מה את מטומטמת?! אין מצבבב בעולםםם שוולדמורט יכיר בפאנפיק עלובבב כל כךךךך!!!!1" האו קיבל תגובה אחת. ובכה מיד.
בינתיים, הארי האמיתי, שיפשף את צלקתו.
הוא שכב במרפאה, ידו היתה חבולה כתוצאה מקרב המטאטאים. קראב וגויל נשכו את ידו. שוב!
פרופסור לוקהארט לא ידע (או שידע ועשה זאת במזיד!) ולחץ את ידו השבורה של הארי בתור מחוות היכרות! (כי ראה אוות קודם רק בתור בולדוג!)
הפרופסור לוקהארט אמר להארי באותו מאורע שלא ישכח מליבו לנצח:
"אתה כה פוטוגני! אולי תצטלם איתי למקומון שעושה כתבה על כמה שאני תורם ועוזר לנזקקים וחולי נפש?!?"
"איזה מקומון, העזתון?" שאל הארי.
"לא, עזאזלון!" אמר לוקהארט.
"חבל, אני מוכן להצטלם רק למקומונים בערבית." אמר הארי.
"למה?" שאל לוקהארט.
"כי הצלקת שלי היא בצורת אות בערבית, דהה?!" אמר הארי.
"ממש לא!" אמר לוקהארט.
"אה, אז באיזושפה?" שאל הארי.
"אני אל בטוח אם זה שפה, אבל זה תמיד נמצא בפונט שלאיו מגיעים בטעות במעבדי תמלילים במחשב!" אמר דמבלדור בידענות.
"אה, אז אני רוצה להתראיין רק למקומונים בשפה הזאת!" אמר הארי.
בשעת לילה מאוחרת, נדלק אור באוהל הסודות שהיה בחצר בית הספר. טום רידל כנראה חזר לשם. האם הארי ימצא את האוהל? האם הוא ימצא את טום רידל? כל זאת ועוד, או פחות, שום דבר מזה - בפרק הבא!
בפרק 9 התחיל החלק השני של הפאנפיק שמבוסס על הספר השני. אתם מכירים את הגירסה על אוהל הסודות שבו וולדמורט כתב בלוג באופן קבוע. כאן יש גרסה ראשונית של הארי פטר וחדר הסודות, גרסת הקדוש ברוטוס.
בס"ד
קרן וולדוש, הלא היא קרן של הלורד מוולדמורט שצברה כבר כמה מיליארדים בכיסה, מימנה טיפול בעזרת תיאטרון בובות לתלמידי הקדוש ברוטוס #2 סמסטר ב', הלא הם הארי, רון, הרמיוני, נוויל, נוויל, דראקו, סיציליה, זלמן, זוגית, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, מישהו שלא הזכרנו את שמו, רוצח מטורף וגופה.
כולם התקבצו באולם הגדול. תיאטרון בובות ענק בגודל בימת מופעים חביבה מכוסה וילון אדום ניצבה שם. לאחר הרבה חשיבה הוחלט להפעיל את תיאטרון הבובות בנושא אחת הטראומות שתלמידי המוסד הסגור קיבלו לאחר חורבן המבנה - הרטבה במכנסיים (אלא אם כן מדובר במוצקים, ואז זה לא כל כך רטוב וזה סתם מגעיל).
הוילון האדום הוסט הצידה, ומריונטה מבד בגובה של מטר בערך נצבה שם. היא הייתה חומה, היו לה עיניים בגודל כדורי טניס, אזניים ואף מחודדים, וכל לבושה היה ציפית בלויה של כרית. היא ישבה על אסלה והתנדנדה עליה והציגה עצמה בשם "דוֹבי", סליחה, הוא הציג עצמו. הוא שר שיר בקול צווחני וזייפן שכל ה"דברים שבורחים לנו בלי כוונה" צריכים להתרחש על כיסא מיוחד, מהסוג שהוא יושב עליו, ואת הכיסא הזה ניתן למצוא בחדר מיוחד שועשים שם דברים מיוחדים, לכן דוֹבי כינה את החדר המדובר "חדר הסודות".
על שום שאלון לא עניתי ברצינות. כאן יש שאלון לדוגמה מלפני כמעט שנתיים.
בס"ד
מתי חל יום השואה? כל יום, אבל יותר מדי אנשים חושבים שבי' בטבת (יום הקדיש הכללי) והרבה הרבה הרבה יותר מדי חושבים שבכ"ז ניסן...
האם אתה משתתף באירוע שמציין את יום השואה? טקס בבי"ס נחשב? ולראות את הטקס הממלכתי בטלויזיה נחשב?
האם אתה צופה בטלוויזיה ביום השואה ואם כן במה? לא צופה חוץ מהטקס הממלכתי בערב
האם פגשת פעם ניצול שואה? אם כן מה היה הסיפור מאחורי הישרדותו? כן, פגשתי. למה שאני אכתוב את הסיפור? כדי שאתם תגנבו אותו ותכתבו מזה ספר ותעשו מלאמלאמלאמלאמלאמלא כסף ואני אהיה בודד גלמוד וערירי?
האם יש יצירה תרבותית, ספרותית או קולנועית שעוסקת בתחום השואה שאתה זוכר יותר? כן, יש.
מה אתה עושה ומרגיש כשיש צפירה לזכר קורבנות השואה? עומד ואומר תהילים, מה עוד אפשר לעשות? שוופינג בסנננטטטרררר כמו כל הערבים האנטישמים?
באיזה גיל נחשפת למידע על השואה? באיזה גיל אתה חושב שמתאים להיחשף לכך? כמה שיותר מוקדם, ו... כמה שיותר מוקדם!
איזה סיפור גבורה אתה זוכר שקשור לשואה? יש יותר מדי
האם שאלת את עצמך פעם מה היה קורה לו היית חי באותה תקופה? כן
אם היית צריך לספר על השואה לאדם שלא מכיר את ההיסטוריה - מאיפה היית מתחיל? מה היית מספר? מהכי זוועתי להכי פחות, הייתי מספר הכל! אם כבר הגעתם עד לפה, תעשו טובה, תגיבו, תקראו את הפוסט שמתחת לתשובון הזה, תגיבו, אני אחזיר לכם בתגובה. תודה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
