טרופוספירה

בתוכן: שנאה עצמית אובדנות ופגיעה עצמית

בכיתה י"ב לא הסכמתי להצטלם לספר המחזור. הייתי אמורה להיות חלק מהקבוצה שעושה צילום בסגנון אליס בארץ הפלאות אבל לא הצלחתי להביא את עצמי ללהשתתף. המורות אמרו לי שאני חייבת להשתתף ובכלל אני אתחרט על זה בעתיד כשהילדים שלי ירצו לראות איך אמא שלהם הייתה. אה, ושאם לא אצטלם הם יוסיפו את התמונה שלי בכל זאת. חשבתי שזה רק איום אבל באמת הוסיפו את תמונת הפספורט שלי בצד.

להסתכל בתמונות של עצמי זה לא נוח במקרה הטוב. לדעת שהכישלון ,שהוא גם שלי וגם אני, מתועד. לראות מישהי שאני שונאת מצולמת ליד אלה שאני אוהבת. להזכר בבת אחת כמה אני לא אני ולהרגיש את הידיים של הרציונליות פתאום תופסות לי את העורף כמו לגור כלבים שהשתין על השטיח והבעלים תוקע לו את האף בתוך זה.

"תראי, מה זה? הא? מה זה אמור להיות? רעה, רעה ארבל. איזה גועל, תראי מה את. את באמת חושבת שיש לך סיכוי להרגיש שלמה אי פעם? תסכלי טוב טוב ותזכרי לתמיד. אסור. א-סור."

אמא שלי הייתה מתעצבנת כשלא הייתי מסכימה להצטלם או אפילו אם הייתי נתקעת על משהו במראה החיצוני שלי.  בסוף כיתה ו' הייתי צריכה תמונת פספורט לטופסי ההרשמה לחטיבה. לפני שיצאנו להצטלם נכנסתי ללחץ על איזה משהו שלא הסתדר לי בעצמי, לא הייתה לה סבלנות אליי והלחץ החמיר והפך לפאניקה. היא התעצבנה כל כך ואמרה שהיא תגזור לי את השיער אם לא אפסיק. כמובן שלא הפסקתי והמשפט הזה פשוט עבר מעליי אבל אז היא לקחה אותי לחדר האמבטיה ולקחה מספריים , התחלתי לבכות עוד יותר בהיסטריה והיא אמרה לי להפסיק לזוז כי אז זה גם ייצא עקום.  

כל הרגשות הגדולים שבי, של כעס ועלבון וזעם ועצבות, לא הסכימו עם מה שקורה והכינו את הגוף שלי לתגובה.

אבל הפחד אמר לי שעדיף לקחת את זה, כי אולי היא באמת תעשה את זה עקום אם אזוז . לא רציתי להאמין לזה אבל גם לא רציתי להאמין לאיום הזה מההתחלה אז לא זזתי.

התמונה הזאת, עם הפוני העקום והקצר מדי ,תשאר לי גם על הרב קו עוד מלא שנים אחר כך.

אז היום כבר לא אמא ולא בית ספר יכול להכריח אותי להצטלם , ותודה ליקום שתאי צילום קיימים.

עדיין אני צריכה להתמודד עם זה. קשה לא להיות מתועדת דיגיטלית כשכל החיים הם כאלה. בתיוגים, בתמונות פרופיל, בסלפים עם הא.נשים שאני אוהבת , אני מנסה להתגבר על ההרגשה הזאת אבל זה דוחק אותי לקצה של היכולת.

כשאני צריכה להסתכל במראה כבר למדתי לא להישאר בחוסר תזוזה יותר מדי זמן, אם בוהים מספיק הכל נראה מעוות, המספיק הזה אצלי הוא פחות מחצי דקה  אז אני נשארת בתנועה, זזה מצד לצד, עושה בכאילו עם השפתיים למוזיקה שקורת לי בראש.

כשנטע או אייבי או הגר מראות לי תמונה שלי ואומרות "תראי איזה יפה את" העולם סוגר עליי בבת אחת. הפגמים שאני רואה נצרבים לי בתודעה ולא מרפים. אני צריכה לעצור את הדמעות ולהמשיך לנשום תוך כדי שאני יודעת שאם הייתי לבד בבית זה היה הופך להתקף חרדה. וכשהן אומרות שזאת תמונה מוצלחת מה אני אמורה להבין?

אנחנו רואות את אותה התמונה,תמונה מאוד טבעית ומייצגת כביכול, ואני רואה בה את כל מה שאני לא אוהבת בעצמי , את כל מה שגורם לי לרצות להרוג את עצמי במקום, פשוט לקלף מעליי את כל העור הדוחה הזה. את כל מה שאני רוצה להאמין שהוא רק בראש שלי אבל כל כך בולט בתמונה הזאת. אם הן חושבות שאני יפה ושהתמונה יפה זה אומר שאני ככה באמת ונגמרות לי הדרכים לשכנע את עצמי שיש לי עוד סיכוי.

אני לא שיטחית. אני מבטיחה. אני יכולה להשלים עם העובדה שאני נראת... ככה. רק שיפסיקו להגיד לי שאני יפה. בבקשה רק שיפסיקו. אני מרגישה שאו שאני משקרת להן והנה תכף יפול להן האסימון כמה נורא אני בעצם נראת, או שהן משקרות לי. בכל מקרה זה אומר שאני חייבת להפך את זה איכשהו לאמת אז אני אומרת לעצמי שאולי חלק מהדברים בראש, שאולי חלק מהדברים אפשר לתקן , כשאני אעשה ככה וככה וככה אני באמת אהיה יפה וכרגע זה נסיבתי.  אבל שוב מבט בתמונה והכל מתנפץ.

שלא תעיזי לחשוב שזה בכלל אפשרי. ככה בדיוק את נראת. ככה כולם רואים אותך. את צריכה לחתוך את עצמך. את חייבת. מישהו צריך לעשות את זה וכרגע האחריות מוטלת עלייך.זאת תזכורת, שלא תיפלי בטעות למחשבות השווא האלה. להשלים עם איך שאת נראת זאת הדרך היחידה לחיות.

עד שהן יפסיקו להגיד לך שאת יפה ויאכילו אותך בפנטזיה המטומטמת הזאת תצטרכי להזכיר לעצמך שאת לא.

אם בכלל יהיו ילדים, ואם הם ירצו לדעת איך הייתי פעם, הם ידעו הרבה יותר על מי שבאמת הייתי דרך התמונה בספר המחזור ההוא.