טרופוספירה

ערב מלפני איזה שבועיים

זה יום שישי בערב והעיר תזוזתית אך שקטה. לרוב, כשאני רואה שאני מקדימה למשמרת, אני יורדת שלוש תחנות לפני והולכת ברגל ביחד עם המוזיקה. זה מורח לי מעט את הזמן ועדיף בהרבה על להגיע ולהמתין. אני שונאת להמתין.

כי את תגיעי, נגיד, 20 דקות לפני הזמן ותיקלעי למצב מביך.

שלא כמו חמש דקות, להחליף את המשמרת לא אפשרי ותצטרכי לעבור את החלק הזה של "כן, הקדמתי." "כן, הכבישים היו ריקים" "אני אשב בנתיים" ואיכשהו להמציא משהו להתעסק בו כי שיחות חולין מבעיתות אותך.

 אין לך מושג איך שאר בני האדם פשוט עושים את זה. בלי מאמץ, בלי לבקר את עצמם פעמיים על כל דבר. איפשהו בילדות פספסת את כישור החיים הזה.

את זוכרת שאומרים שזה רק נראה שלאחרים פשוט, לאף אחד זה לא *באמת* פשוט. את מנסה להאמין כי זה אומר שיש לך סיכוי, שלא רואים דרכך את כל הפגמים, אולי כמו לאחרים גם לך יש ייצוג חיצוני כלשהו שנראה.. פשוט יותר.

במה שמרגיש לך 'עמוק בפנים' את יודעת שזה שקר. כן, לכולם לא נוח מדי פעם, לא הכל זורם. אבל את, את פגומה מהיסוד, זה שונה אצלך והידיעה הזאת גורמת לך לרצות למות כי מה הטעם אם הכל נחרץ מראש.

טוב די עם הבולשיט הזה, את בכלל לא יודעת מה עמוק בפנים ומה על פני השטח. את לא יודעת איזה חלק משקר למה. האם את כל כך רוצה להרגיש מיוחדת שאת ממציאה ששום דבר אצלך לא דומה לאחרים או שאת כל כך רוצה להאמין שיש לך פוטנציאל לתפקד שאת משכנעת את עצמך שיכול להיות שאת כמו כולם.

אולי שתי המחשבות האלה הן בכלל לופ שיקרי שמסתיר אמת אחרת?

אחרי שתשבי שם בחרדה כשאת מעמידה פנים שאת בפלאפון ובעצם פיד הפייסבוק מצליח למלא רק את שדה הראייה שלך ולא יותר ממנו, תתחילי להעיף מבט על השעון אחרי כל מצמוץ. תחליטי כשתיהיה כמות דקות עגולה כלשהי. הנה עוד שש דקות, תרגעי, תני לדקה לחלוף. את מתאמצת לא להסתכל שוב על השעון אבל כשהלחץ שובר אותך עדיין נשארות שש דקות. כוסעמק. מצמוץ, עוד מצמוץ, לבלוע רוק, לא להדק את הלסת יותר מדי. הו! חמש דקות! אם היית מגיעה עכשיו זה היה לגיטימי להתחיל, אבל את כבר יושבת ומחכה. באיזה שלב זה יהיה טבעי להראות נכונות להתחיל לעבוד? אם תקומי עכשיו זה יחשוף את זה שלא נוח לך, ומה? ממש חיכית בדיוק חמש דקות לפני? למה הלחץ אם את כבר פה? את מנסה להבין אם יש איזשהי מוסכמה או סיטואציה שאת מכירה ויכולה להעזר בה, וכלום. לחכות דקה לפני? נשמע הגיוני. אבל אולי דווקא דקה אחרי? לוודא שלא יחשדו, שיחשבו שהיה לך נוח ואיזה יופי שבדיוק שמת לב שהזמן הגיע. ג'יזס. מי בכלל חושב עלייך? מי חושב על פרטים כאלה?  

נטע הייתה חושבת על זה, ואם היא אז יכול להיות שגם אחרים. את לא מכירה את הבפנים של המוח שלהם. אי אפשר לקחת סיכון. זה ימשיך וימשיך והעיסה שיצרת לעצמך במוח ב20 הדקות האלה תמשיך איתך גם למשמרת. אז...

בכל מקרה, הקדמתי כמעט בשעה וההליכה הקצרה  לא צמצמה את ההמתנה.

החלטתי במקום לפנות לרחוב הירקון שבו נמצא המלון להמשיך עם אלנבי להים.

באזור שבו הרחוב מסתיים והחוף מתחיל יש מעט אנשים שיושבים על הספסלים והחושך מסתיר את ההפרדה בין הים לשמיים ויוצר אשליה אינסופית.

בלי להתכוון אני עוצרת ובוהה לאן שאני משערת שהוא האופק, והנשמה שלי רועדת קצת.

זאת תחושה דומה למה שאחרים אולי יקראו לו פרפרים בבטן, רק שמעולם לא הרגשתי אותם בבטן- הם תמיד בריאות, ולהגיד פרפרים בריאות נשמע יותר מוזר אז אני קוראת לפרפרים רעידות ובריאות ובלב אני מרגישה את עצמי. חוסר הוודאות לגבי הגבולות בין הכדור שעליו אני עומדת לחלל שבו הוא מסתובב מזכירה לי על הדרך שאני בקצה של היבשה. בעיר לא חושבים מחשבות כאלה , אבל הנה, שני צעדים החוצה ונזכרים כמה הכל עצום ואינסופי ולא ברור.

הרעידות מתעצמות ביחד עם עיניים פקוחות מדי וחיוך קטן שמחליט לבד שתורו עכשיו.

אני עומדת על הקצה של משהו! הקצה של העולם שאני מכירה! שני צעדים אחורה זה הבית וחמש קדימה זאת מפלצת מים ענקית.

הו

אוי.

מה את עושה? זה בטח נראה ממש מוזר מהצד.

אני מעיפה מבט קטן הצידה בשביל לבדוק שלא הייתי מוזרה מדי ומתחילה ללכת עם החוף בשקט.

בזמן שאני מנסה לא ליצור יותר מדי קשר עין עם אחרים אני ממשיכה להרהר. אני אוהבת קצוות, זה מדהים אותי.

אני נזכרת בתקופה שבה סבתא שלי הייתה מאושפזת אחרי התפרצות פסיכוטית ובפעם ההיא שאמא שלי רצתה לקחת אותי לבקר אותה ואמרה לי לצייר לה ציור. הייתי אז מוקסמת מהניגוד שבין שחור ללבן, שני הקצוות של סקאלת הצבעים. ולא סתם שחור או סתם לבן. לקחתי לורד עבה ונייר עטיפה לבן ומבריק לכבוד המאורע.

הקווים שיצרתי היו גדולים וחזקים , השחור היה שחור אטום ובולט מעל הלבן שהיה לבן חלק ומחזיר אור. המוחלטות הזאת היא מה שהקסים אותי. כשהראתי לאמא שלי את הציור היא אמרה שלסתבא לא טוב עכשיו שחור ולבן, ובחיי שלא הבנתי, כי היא אמרה גם שניקח את לוח השחמט כדי שאשחק איתה- וגם הוא הרי בשחור לבן. היא אמרה לי לצייר צבעוני אבל לא רציתי ולא הבנתי מה זה ישנה.

אחרי זמן מה של ישיבה עם ספר על ספסל מול החול אני מגיעה למסקנה שאפשר להתחיל לזוז. במדרכה מול המלון יש אתר בניה ואני מסתכלת על המנוף הענקי שממקום בדיוק מאונך לו. המנוף עצום ולידו בית המלון קטן קטן , אני רואה במוח שלי איך המנוף נופל אחורה, קורס ומוחץ את כל המבנה הקטן, אבל במיוחד את האמצע שלו. אני מפחדת מזה. מעניין אם אמות מיד.

ואו, קיצונית. לא נמאס לך?

אני פונה אל דלת הכניסה, חמש דקות לפני הזמן.