נזכרתי פתאום שהיה לי בלוג פעם, אז קפצתי לבקר.

כבר קרוב לשעה שאני קוראת פוסטים אחורה, ומוחקת בהתאם.

יש משהו מקסים בלראות את התהליך שעברתי, איך שהתבגרתי

איזה תכנים מילאו את חיי ומה קורה איתי היום

מחקתי כי הציק לי לראות את הפוסטים המעטים והמסכנים שלי מתקופת התואר,

מחקתי עד הפוסטים שעוד היו אופטימים שמחים ואמיתיים, כמו הבחורה שאני זוכרת.

2007 זה הכי נוסטלגיה שיש! אהבות ישנות, אהבות חדשות, קבלה לתואר בעיצוב, בילויים, אלכוהול ומסיבות...

אני מרגישה כמו בפרק הראשון של הסדרה נבלות :)

איפה אני היום ואיפה הייתי אז..

טוב הגזמתי עם הדוגמא של נבלות.

היום, אפריל 2011, אני עומדת בסמסטר האחרון מתוך 4 שנים מטורפות של לימודים,

עובדת על הפרויקט גמר בכל הכח [או מה שנשאר ממנו]

היה לי כל כך מצחיק ונעים לקרוא דברים שכתבתי בעבר

הכל היה קליל יותר, זורם

 מאז שהתחלתי ללמוד נפלו עליי 40 טון רצינות, שהכריחו אותי להתבגר כאן ועכשיו.

לא היה לי קל. היה כיף בהיסטריה מבחינה לימודית, אבל פנימית- לא היה לי קל.

למדתי להכיר את עצמי, לעמוד מול פגמים וכשלונות שלי

התפתחתי ושכללתי כשרונות חבויים

דפקו לי עם פטישים בראש צועקים לי מנטרות

הפרידו אותי מכל מה שהכרתי ושנתן לי בטחון 

ושחיתי.

את הדברים הנכונים שימרתי, אני עדיין אותה האורלי, אותה צבעוניות, אפילו החבורה הישנה והטובה עדיין מחובקת איתי

אני רוצה להאמין שעוד חודשיים שיגמר הסמסטר והעול הזה ירד ממני,

אני אחזיר לעצמי את האנרגיות האבודות.

בכלל, השמועות אומרות שאני מתחילה דרך חדשה אחרי הלימודים

להתחיל לעבוד בתחום שלי, לעבור לגור יחד בדירה שלנו בנווה צדק,

להשבע אמונים..

יש לנו קורס שהמרצה הוא פסיכולוג, ולא לקח לו הרבה זמן לקבוע עליי שאני טיפוס ששם לו מטרות שם אל על, ועד שאני לא מגיעה ומשיגה מה שאני רוצה אני לא רגועה ולא מסופקת. השאיפה לשלמות הזאת הרסה לי הרבה. אבל אני לומדת להתמודד עם זה.

אני חושבת שאני אחזור לכתוב פה.

זאת נוסטלגיה נעימה :)

חג שמח אנשים!

נשתמע

עריכה:

בואנה מה נהיה, שוטטתי קלות בבלוגים אקראיים,

וקיבלתי תחושה שחצי מהבנות אנורקסיות, והשאר בדיאטה. סופרות קלוריות ואת מרכיבי ארוחותיהן.

מה קורה?