יום רביעי ה29 לחודש, עוד יומיים

היה אמור להיות אחד מימי השיא המאושרים של חיי. 

חיכיתי בצפייה, בערגה, שיגיע הרגע המיוחל.

רגע הגשת פרויקט הגמר- וסיום התואר.

אבל

ידוע שאנחנו מתכננים תוכניות, בונים בניינים, ואלוהים שלנו משתין עלינו בקשת.

יום רביעי שעבר קמתי בבוקר רגיל למדי, רק.. 

שגיליתי שאני רואה רק בעין שמאל.

עין ימין לקחה חופשה ללא תשלום עד להודעה הבאה.

מה שאומר- אני לא יכולה לסיים להכין את הפרויקט שלי, אני לא יכולה בכלל להיות בחלל מואר.

אז כן, מיום רביעי אחרי ביקורים יומיומיים באיכילוב, אני יושבת לי פה בדד [עם זר מקסים שנשלח לי מאהובי היקר], באפילה, שומעת בקנאה את ההכנות האחרונות של חבריי ליום המיוחל,

ונחה.

את הפרויקט שלי אני אגיש ברגע שאני ארגיש טוב, "העיקר הבריאות".

בנוסף לצרות- נהג מונית זונה, גנב לי את הפלאפון. עזבו שזה מכשיר יקר אייפון 4, אבל כל הדברים שהיו שם.. אחח. באמת שכאב ל הלב.

אז אני אוספת את עצמי ואת הרחמים העצמיים שלי, ומטפלת ככל האפשר בעין המורדת, נחה בחופשה שנכפתה עליי, 

ומחכה לרגע בו אגיש את הפרויקט הארור, ואצא כבר לחופש.

אבא עשה לי הפתעה ורכש לי אייפון 4 לבן, שיגיע מחר.

מוקפת במשפחה מדהימה, אין מה לומר. אם לא הם- אבדתי.

נ.ב

טיפות שמרחיבות את האישון זה בהחלט מגניב. מפחיד ומגניב.

זה שייך לי, זה רוצה להיות שייך לי

אבל זה כל כך רחוק, 

ואני רק מתאמצת להתקרב, מספיק קרוב כמו שאני רוצה

וזה קר. 

זה שם. ואני חייבת לחיות עם זה.