האובססיות של

 show me the things I've been missin
show me the ways I forgot to be speaking
show me the ways to get back to the garden
show me the ways to get around the get around 

הנה אחד מאותם רגעים, ואני כנראה מבקש ללכוד אותו, להעניק לו מימד של גשמיות. הנה, הוא קיים. ואם הוא קיים אז אולי הוא נכון? אולי באמת הדברים יסתדרו. נצליח בחיינו (שוב, השימוש הזה ברבים). לא במובן הפיננסי (אולי גם בו, בעצם?). לא במובן המודרני. אבל נצליח אולי לגרום לחלק מהמחשבות שמתרוצצות בראש להפוך לסוג של מציאות, ולא במובן הריאליטי הכושל שמציאות הפכה להיות. (השתמשתי יותר מדי בשלילת המילה 'מובן')

ללמוד, לכתוב, לאהוב ולהיות נאהב, לישון מחובקים, להרגיש לא לעיתים רחוקות מדי משב של חיות. כל הקלישאות כולן, או לפחות חלק מהן. לרוקן את המוח מהזמזום, ולהשאיר רק את המחשבות.

בינתיים זה מתקשה להתנקז החוצה. אני בוהה במסך הלבן ושוקל את המילים. מילים, לעיתים, הן דבר כבד.

אני בתקופת טורי איימוס שוב.

We'll see how brave you are
we'll see how fast you'll be running
we'll see how brave you are
yes, Anastasia