האובססיות של

זה מדהים באיזו מהירות מתחלפות להן ההרגשות. ואיך הפנים שונה מהחוץ. לא תמיד מבינים אותך, כנראה. כתיבה אסוציאטיבית במשפטים קצרים, כולם כבר עשו את זה. סוג של התפתחות מאוחרת. לכתוב, לתקתק. להקשיב לקולות של הריבועים הקטנים עם האותיות האדומות. לכתוב את מה שיוצא. לתקן רק טעויות, לא לערוך. לא לשנות. לא לחשוב על סמנטיקה. על אורך השורות. על עובי הדימויים ויופי המטאפורות. על מה הם יחשבו כשהם יקראו. שלשום, ואולי בעצם יום לפני, חשתי סוג של שלווה מאושרת כזו. אמא שלי שאלה אותי אם הכל בסדר. אתמול לא חשתי שומדבר שראוי להיות מוגדר. אמרו לי שאני נראה מאושר. צחקתי.

נדמה לי דווקא שאני בתקופה טובה. מחכה לסיום שכבר לא צריך לצמצם עיניים כדי לראות אותו. לתחושת החרדה הנלווית מצטרפת גם תחושה של ציפייה מרוגשת. וגם קצת אמונה שיהיה בסדר.