עדינות תוקפנית

בכנות מעניין לי את התחת החג הזה. שונאת אותו מאז שאני ילדה.

מאז שאנ יזוכרת את עצמי נשלחתי לל מיני קרובי משפחה לחגוג את החג. תמיד הרגשתי בודדה.

ההורים שלא שפויים שלי לא מסוגלים להתארגן לחג "מורכב" כזה.

אצלנו אין באמת חגים.

ואז עברתי למשפחה שלי ושם יש חג, אבל אני כבר לא מתחברת, שונאת את פסח.

אוכל מגעיל שיעמום.

אבל בכלל לא באלי לכתוב את הפוסט על פסח. לא מבזבזת פוסט על השטות הזו.

אני עצובה בתקופה האחרונה. כל מה שרציתי יש לי.

מקום לגור בוא,

עבודה נהדרת שממלאת אותי באושר

אני גרה בעיר מדהימה

יש לי חברים, לא מעט וכולם נהדרים באמת ולכולם אכפת.

יש לי בן זוג אוהב, רגיש, קשוב ומדהים. הוא אפילו יפה.

(אני כזו זונת עיניים כחולות שזה פשוט מצחיק )

אבל אני עצובה.

אני חושדת שהסיבה היא שלפני כמה שבועות נפגשתי עם האקס.

משום מקום הוא שאל אם אני באיזור ורוצה לאכול צהרים. הייתה לי שעה בין העבודות וחטפנו קפה.

אבל ממש קצר 30 דקות.

הוא חיבק אותי חזק. חיבוק דובי וטוב, כזה  שתמיד הרגשתי בתוכו קטנה ומוגנת.

הוא יודע את זה. הוא מכיר את כל הכפתורים שלי.

ואז התחיל לו העצב שלי.

זה כבר מעל שנתיים מאז שסבא שלי נפטר והעצב לא מרפה.

זה עוד מעט שנתיים לפרידה מאקס (סתם בשביל שתהיו מסונכרנים איתי, הוא בעלי לשעבר)

והאקס, אנטקרציות איתו שוברות אותי. אני מציבה גבולות ומנסה לשמור עליהן אבל זה קשה שלא לכאוב את מות הנישואים שלי.

וסבא שלי. זה לא מפסיק לכאוב.

אז אני מקשיבה לשיר הזה, ונשארת בבית, רואה שטויות בטויזיה ומתבודדת.

כי אני עצובה. זה מתחת לפני השטח, נסתר. אבל שם.