יש בי כאב שלא מרפה.
למרות שטוב לי החיים שלי מעולים והכל באמת מסתדר תמיד על הצד הטוב ביותר.
הכאב הזה לא מרפה.
חשבתי היום על כל הדברים האיומים האקס אמר לי בשנים האחרונות.
כולם כוונו למי שאני , ליסודות של הנפש שלי, נגד מי שאני בפנים מתתחת לכל.
כשאני פגעתי זה היה בגלל שהוא עשה משהו. מעולם לא ערערתי על מי שהוא או ניסיתי להכאיב לליבה של מי שהוא.
באמת שפשוט אהבתי את האדם שהוא היה.
לצערי היה, כי אין לי מושג אם הוא עודנו או איננו.
הוא אמר לי דבירם מכוערים שאין ממש טעם לחזור עליהם פה או בקול.
אני אומרת אותם לעצמי מספיק פעמים.
זה קצת מצחיק וקצת עצוב כמה שאני חזקה וכמה שאני פשוט נופת למערכות יחסית מתעללות.
הכל בגלל שאמא שלי התעללה בי כידה, כן אני מבינה משוואות פשוטות
ומכירה את עצמי טוב למדי.
אני לא משקרת לעצמי ויודעת שגם אני עשיתי דברים איומים. במודע או לא.
ואיפה שהוא הכאב הזה הוא סוג של תשלום על הדברים הרעים שאני עשיתי למי שאהבה נפשי.
לפעמים אני שוכחת, בא לי לומר שהאקס הוא איש טוב, שהיה לנו טוב.
ותמיד פחדתי שאני אשכח וארצה חזור ואולי אתחרט.
אבל נראה שאני לא מצליחה לשכוח, לפחות כרגע, דברים מכוערים שהוא אמר לי שפצעו את נפשי ברגעי מצוקה.
יש שני אנשים בחיי שלעולם לא אסלח להם, לא משנה מה.
האקס וסבתא שלי.
כי לא בועטים במי שכבר נמצא על הריצפה.
וכמובן שיש מלון תירוצים לתרץ עבור שניהם, למה הם עשו והם לא תכוונו ובלה-בלה.
אבל זה חוק אנושי שלא עוברים מבחינתי.
לא בועטים במי שנמצא על הרצפה.
לא מרביצים לילד מוכה (סבתא)
לא מרסקים את שארית הנפש למי שחווה אובדן ואיבד הורה (אקס)
כואב לי , וזה כמו גלים, בא והולך.
עכשיו זה בא,
תכף יילך.
יש לי סבלנות, הרבה סבלנות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
