מעניין אותי אם באת מוכן לסשן או שאילתרת באותו רגע. היו רגעים שקיללתי את הבחירה שלך בסשן הזה. היו רגעים שקיללתי אותך. היו רגעים שקיללתי את עצמי לאן נכנסתי. כששלחת אותי למשימה, בכיתי בלב, באמת. דמיין תמונה של ילדה עם שמלת סמרטוטים ורודה, מתיישבת על הרצפה השחורה ובוכה על מר גורלה. אולי כמו בסיפור סינדרלה,אבל מהכיוון ההפוך. לא האמנתי שזה מה שהולך לקרות עוד רגע, הרי ידעתי מהרגע הראשון שאם לא תחזור בך בדקה הראשונה- כנראה אעשה זאת. בכל זאת, משהו בי קיווה שזה רק עוד מבחן שלך אם אני באמת מסוגלת, רק בשביל שאומר כן ותעצור אותי באמצע הדרך. חתכת את המחשבה הזו ברגע, כמו אמרת לי "לא אציל אותך", או לפחות לא עכשיו, לא מזה, לא בדרך שאת חושבת.

מה אני חושבת על הדרך? חושבת כל הזמן על המשפט שלך ׳לא חשבת שזה יהיה קל נכון?". לא. לא חשבתי שזה יהיה קל. לא חשבתי בכלל מה יהיה. רציתי כי הראת לי אור בסוף השביל, ולקראת האור הזה אני רוצה לצעוד מאחוריך- כשתגן עליי, מלפניך- כשתדחוף אותי, ומצדדיך- כשתחסר לי יד גדולה לאחוז בה. הפעם היית מאחוריי, והרגשתי את היד הגדולה שלך דוחפת אותי מהקרביים קדימה ולמטה במורד המדרגות. איך יכולתי לסרב לה? לא יכולתי.

אז ירדתי במדרגות והלב שלי דופק על מאתאיים, מציירת בראש את הסצינה העתידית בגווני ורוד, במטרה להכהות, אפילו במעט, את תחושות הבושה.  אין מנוס. את מוכרחה לבצע את המשימה...לא. את רוצה לבצע את המשימה. הכל בראש. הכל עניין של החלטה. החלטות בינאריות של 0 או 1. "נקי רעשי רקע ותבצעי אותה כמו גדולה". מצד אחד, קיוויתי בכל מאודי שהיא תהיה פשוטה לביצוע. מצד שני, כשכבר עשיתי צעד ראשון בלהחליט שאני מבצעת, רציתי שתהייה מאתגרת. בכל אופן, הייתי עושה הכל עבור הביצוע, הרי לא יכולתי להשיב את פניך ריקם.

חוזרת ומקבלת ממך טפיחה על השכם. מסננת איזה "אני שונאת אותך" קטן וחלוש, שלמעשה בין התקפי השנאה האלה אני רוקמת, בעבודה קשה, משמעות. התבאסתי קצת שלא ראית את החלק החשוב בביצוע המשימה, במיוחד אחר כך הרגשתי את הבטן מתכווצת כשאמרת לי שזה מדליק אותך. אם כי אינני בטוחה שאני עוד יקרה לך בצורה משמעותית בשלב כה מוקדם. שייכת זה כן. דווקא שם הרגשתי שייכת לך. איך אתה מסביר את זה?

אתה אומר לי שהכל בראש. הכל בראש. הכל בראש. זו מנטרה אתה יודע... ועדיין, דבר לא יכול היה להסביר את מה שחוויתי 10 דקות אחכ. שום דבר חוץ ממך שאמרת שזה .. כמובן, בראש שלי. מצב מנטלי. ואם היית יכול להרגיש את הרוח שלי באותו רגע. יכולת להרגיש אותי מאושרת כמו שמזמן לא הייתי. אולי חווית חלק מזה, אבל לא את מה שאני חוויתי- התפוצצות קוסמית. כל כך נהניתי על הכתף שלך, כל נים בגוף שלי הרגיש את זה. ולא. זה לא פיפי. אני יודעת עכשיו. וזה מרגש אותי יותר. ואני עצובה מהמחשבה ש 30 שנה לא גיליתי עונג אמיתי מהו. ואני מתפוצצת מאושר על הכתף שלך. אוף... על הכתף שלך. אני יכולה לכתוב פוסט שלם על הכתף שלך. היא החזיקה אותי מקריסה והייתי זקוקה לה כל כך ברגע הכי נכון שאפשר. (איך ידעת?) היא אפשרה לי לנשום את הצוואר שלך אל תוך הסערה שבתוכי.

אני לא יודעת איך להוציא את מה שמתחולל בי, אז אני גונחת. זה לא באמת בשליטה. פעם ראשונה שזה בא מהבטן ללא שום יכולת לשלוט במה שיוצא לי ממיתרי הקול. בא לי שתשתוק, שלא תגיד לי להיות בשקט, כי בא לי לצרוח את ההנאה שלי, ולא אכפת לי מאף אחד סביבי. בא לי שתמשיך לדבר, הקול שלך רק מעצים לי את החוויה. תדבר איתי תוך כדי, תמשיך.

אני מרגישה משהו זורם מתוכי ולא בטוחה מהו, וזה לא נגמר. יד אחת בצדי הגוף, מחזיקה את האגן שלי באוויר, כרית כף היד ננעצת במושב הספסל, יד שנייה זוחלת אל מתחת לאגן לברר מה קורה שם ומרגישה שהכל רטוב-נוזלי. אבל רטובבבב. אני מבינה שאני משפריצה, בפולסים. וזה שלי. זה ממני. זה מתוכי. אני הולכת לאיבוד בתחושת חוסר השליטה. מתפזרת בחלל הגדול, אך קטן מלהכיל. מתפזרת באוויר ונאספת, מתפזרת ונאספת שוב, ושוב ושוב... אני רוצה שזה ייגמר ובו זמנית אני רוצה שיימשך לנצח.  בדמיון שלי, אני יכולה לראות את הנוזלים שלי מטפטפים לאדמה דרך החורים העגולים בספסל המתכת, אותי נמסה לתוך היד שלך. אני לא מצליחה להחזיק מעמד, קורסת על הכתף שלך.

אני מחכה שהגמירה כבר תגיע, הדבר הזה שאני רגילה לחוות- תנועות מהירות של הגוף, התפרקות מוחלטת ונפילת מתח. וזה לא מגיע-הנפילה לא מגיעה... וכאן אני מבינה שאני במולטי אורגזמה גלקטית-אלוהית-אינסופית בפעם הראשונה בחיי. אני רוצה לבכותתתתתתתתתת. זה הכי מרגש אותי שבעולם... וואו אני חתיכת בכיינית, אני יודעת. אתה גם גורם לי להרגיש בכיינית כל הזמן. כאילו זה לא טבעי לבכות במולטי אורגזמה. קשה רוחנית להכיל את כל העונג הגופני הזה! זה גדול עליי לפעם ראשונה, הייתי חייבת להפסיק. ולבכות. לבכות מאושר. מאושר. לא מבושה. לא מאשמה, לא מתסכול. אולי ממבוכה, אולי מבלבול, מתחושת חוסר השליטה שמעולם לא חוויתי. אבל מפאקינג אושר צרוף! וכל מה שבא לי זה לחבק אותך חזק ולהגיד לך תודה אמתית. כאילו פתחת לי עולם נסתר. סוד של גן נעול. את טעמו המתוק של גן העדן. 

התבנית שהכנסתי את עצמי אליה, התעוותה לגמרי מכל האנרגיות שהכו בה. ההבנה שגם אני יכולה, לא רק ההיא וההיא וכל אלה שרחוקות ממני על מסך המחשב- בעטה בי. לא האמנתי שאני יכולה פיזית, בטח שלא מגירוי של דגדגן גרידא.

ההבנה שאני יכולה לאבד שליטה, לשחרר את המחשבות,להתמקד, להתרכז. לעשות מה שבא לי, להיות מה שבא לי, לחוות מה שבא לי גם ללא הפחדים.

עם זאת, אני מתמלאת חששות ועצב שאולי לא אחוש שוב את אותה הרגשה, שאולי הייתה זו חוויה חד פעמית ולא תחזור עוד. אני רוצה עוד. זה ממכר. התחושה היא שהאושר שלי תלוי בהבטחה שלך שאחווה זאת שוב.

אני מגזימה מדיי? :)