איזה באסה זה להרדם בסביבות 6 בבוקר,

במיוחד כשכל הלילה את עייפה כלכך,

אבל לא נרדמת בגלל המחשבות,

וכי את מעדיפה לחיות את המציאות מלחלום,

שגם היא לא כלכך טובה, בלשון המעטה,

מלחלום סיוטים על אותם שלושה ימים,

לפחד כלכך שיחזרו על עצמם,

כי הרי, אי אפשר לדעת מה יהיה...

אפשר רק לקוות...

איזה באסה זה להתעורר כל חצי שעה,

בלי לזכור מה חלמת בכלל,

מזיעה, הכרית מלאה בדמעות, ואת בוכה.

איזה באסה זה לחלום על החיים שלך,

אם לא היית קוראת בשם של אותו אחד שהרס אותם ברחוב,

אחרי שלא ראית אותו חודשיים, ולחזור להיות איתו בקשר,

היתגרת בגורל..

איזה באסה זה להתעורר בסביבות השעה 10 בבוקר,

כי אמא שלך רצה עם טלפון ביד, ואומרת שזה דחוף,

והחברה הכי טובה שלך מודיעה לך שעד שסוףסוף את יכולה לצאת מהבית,

נותרה רק עוד שעה וחצי,

יש איומים לחייך...

אני עדיין שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה..

הצילו...