לילות ארוכים ללא שינה, תחושות חולשה מציפות את הגוף,
עולה על האוטובוס הקבוע, יושבת במקום הקבוע, מהרהרת במחשבות הקבועות תוך כדיי בהייה אל מחוץ לחלון.
הציפייה, ההתרגשות, הפרפרים שמציפים את הבטן, כל נסיעה אליו מחדש, התחילו להתחדש, בזמן שחיוך קטנטן עולה על השפתיים.
הרהרתי במחשבותיי, ולאחר שעה ארוכה, סוף סוף הגעתי אלייך.
חיכיתי לך, מתחת לבית בחולצה רחבה וגדולה, שורט קצרצר המבצבץ מתחתייה וסיגריה דלוקה בידי, מעשנת לי לאט לאט.
והינה אתה, הולך לך לכיווני, עם חיוך המתנוסס על שפתייך.
חיבקת חיבוק חם ועוטף ונישקת בעדינות את שפתיי.
דיברנו על החום, על העייפות. נכנסנו לביתך, ומגש פיצה חיכה לנו שם. אכלנו נהננו, עישנו, ולאט לאט העניינים התלהטו.
אך הפעם, הדבר היה שונה.
הרגשתי את שפתייך עוברות על כל גופי, את ידייך אוחזות בי בחוזקה, אותך חודר לתוכי, מסתכל בעיניי, ומחייך חיוך קטנטן כשהמשקפיים מעט מחליקות לך מהאף.
בשיא האקט, נישקת את שפתיי, וניחוח הסיגריות המוכר חדר אל אפי, אך הפעם, הוא עורר זכרונות.
דברים שלא זכרתי. דברים כשנראה הדחקתי.
תמונות מוכרות שלא זכרתי התחילו לרוץ בראשי.
התמונה הראשונה היא של ילדה קטנטונת, בת 13, נוסעת לעלייה לתורה של חבר מכיתתה, ונעלמת.
ילדה קטנטונת מחוייכת, לבושה בשמלה ארוכה יפייפיה בצבעים צהוב, חום ולבן ועליונית שחורה מעלייה, יושבת באוטובוס עם אדם טיפה מוכר.
אותו אדם, גדול ממנה בהרבה. אדם נורא, שטני ואכזר.
אותו אדם היה בן 18 וחצי, והדריך את חברתה בצופים. היא הכירה אותו במחנה קיץ כשהיתה בת 12, ופגשה בו במקרה בכותל, שכחה שהוא גר בירושליים.
אותו אדם אחז בידה, וליטף את ירכה.
הילדה השתתקה, קפאה.
התמונה השנייה היא של אותו אדם, גורר את אותה הילדה במעלה המדרגות אל ביתו, ואומר לה שרק לוקחים משם משהו קטן, וממשיכים לפגוש את חברתה. הילדה עלתה בהתרגשות, עברה שנה מאז שהן נפגשו,
אך הילדה הקטנה והתמימה, לא ידעה מה מחכה לה מעבר לדלת ביתו של אותו האדם.
התמונה השלישית היא של אותה ילדה, מוצמדת לקיר, כשאותו אדם מנשק אותה באגרסיביות, נוגע בה במקומות בחיים לו נגעו בהם לפניי, וכמעט קורע מעליה את השמלה. הילדונת, רק בת 13, כלכך פחדה, קפאה במקום, ולא הבינה מה קורה.
כשהיא הבינה היה מאוחר מידיי.
בתמונה השלישית אותו אדם אנס את הילדה באכזריות ובכאב, מושך בשיערה הארוך, חונק אותה חזק עד כדיי שלא יכלה לנשום או לצרוח. הילדונת קפואה. לא יכולה לזוז מרוב פחד וכאב. רק הדמעות שהחלו לנזול על לחייה לא קפאו.
בתמונה הרביעית כל רגליה, מיטתו והרצפה התמלאו בדם, וכשהאדם סיים את זממו, השליך אותה על הריצפה, התחיל לקלל, לצעוק, לבעוט בילדה. אמר לה שהיא זונה. שהיא כלום. שאין לה תועלת ושתעוף מביתו.
זרק עליה שטר של אדום, שיהיה לה איך לחזור, ודחף אותה לשירותים כדי שתנקה את עצמה.
הילדה התבוננה במראה, וראתה את פניה נפוחות מדמעות, אפה דימם כי בעט בפנייה, סימנים סגולים החלו לצוץ על גופה מלא הדם.
הילדה התנקתה, התלבשה וירדה לרחוב, לא בוכה, לא מדברת, לא מבינה מה קרה. מה עשתה לא בסדר. עלתה על מונית והגיעה למסעדה בה התקיימה הארוחה.
כולם צעקו עלייה, וגם אימה בטלפון, שלא הבינה לאן ביתה המטומטמת נעלמה ל5 שעות ברחבי ירושליים.
הילדה אמרה שפגשה חבר, והם הלכו לטייל. לא העזה לפצות את פייה.
התמונות נשארו בראשי והפסקתי לזוז. הדמעות החלו לרדת על לחיי, והוא, אהובי, לא הבין מה קרה. סיפרתי לו את כל הסיפור, סיפרתי לו איך נזכרתי בהכל. סיפרתי לו שלא זכרתי כלום. והוא היה היחיד. הראשון שידע.
שאני היא אותה הילדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
