the story of cristian woman

שבת האחרונה סגרתי,כהרגלי דברתי עם בן אדם שהפך לחלק ממני ולמשפחה-חברה הכי טובה שלי שעברנו באמת קשיים בקשר וכל פעם:הוכיח את עצמו מחדש.

אכלנו טוסט עם טונה,היה טעים.

העלנו הרבה שיחות,שיחות על שטויות,על "טיפה עקצוצים",על המשך תפקיד בשירות ובכללי על החיים וגם על המוות,והמוות של קרובינו.

השיחה שחרוטה בזכרוני והכי מצמררת שנהלנו יחדיו עד כה.

איך נסיים את חיינו?

התחלנו לשאר כל מיני אופציות.

פרה תאכל אותנו,רכב בבסיס ידרוס אותנו..אבל אז התחלנו לדבר על זה רציני.

מחלות נפש,או דכאונות קשים ובית משוגעים המחלקה סגורה ובסופו של דבר התאבדות...במצבים הכי קיצוניים שיש ..

סיימנו את השיחה במתח,כי לא באמת נדע את עתידנו.

-הדלקנו סיגריה-

כמה ימים אחדים לאחר מכן, אני הקדשתי שוב מחשבה לשיחה הזאת והחיוך של בן אדם אהוב ביקר אותי.

וידו ליטפה את ידי,ושיחקה באצבעותיי. 

היה לי כלכך כיף.כלכך כיף להיות איתו,לבד,במנוחה אחרי עבודה.

אבל לעולם הוא לא ידע,שהוא חסר לי כשהוא לא פה.

סערת הרגשות הזאתי מתערבבת כעת עם בעיותיי.

רק אם היה הכל אחרת.