the story of cristian woman

איש חכם: את נראית מדוכדכת,נפל עלייך ענן אפור.

אני:כן,עדיין לא יורד גשם מהענן האפור.

איש חכם: רק לא שיתחיל O_O מה קרה?

אני:סתם כלום.. אין הסבר תקופה לא משהו.

איש חכם: טוב סבבה..
-פאוזה-
את יודעת,רבים מחפשים את משמעות החיים אך לא מוצאים,רבים מחפשים במקומות פיזיים,רבים מוצאים כלום,ויש כאלה שמוצאים-הם אלו עם כיפה על הראש וטוענים שיש אלוהים וזו המשמעות.מה את אומרת?

אני:משמעות החיים היא לחפש את משמעות החיים.בן אדם מאמין זו עצלנות ובריחה מלחפש את משמעות החיים.ואין דבר כזה משמעות החיים של כולם. לכל אחד ואחד יש משמעות החיים אינדיבידואלית. ולזה אין ספק בכלל.
בן אדם שמחפש בחורים שרק פאקינג איי יודע היכן החורים הללו נמצאים ומחפש שם את המשמעות החיים שלו ובסופו של דבר חוזר שעיר מאוד בפנים ועם פאות וכיפה או כובע מוגזם,הוא ברח מעצמו,ומהחיים בכלל. בן אדם הוא יצר עצלן מאוד. בגלל זה המציאו את כל המכונות ששמו במקום בני אדם. גם כי זה מאוד יעיל.וגם למי יש כח לעבוד?

המאמינים אלו אנשים שנשענים על כלום ואומרים מה שיקרה יקרה,הם נבלטים כהכי עצלנים,עצלנים מלחשוב לבד,בגלל זה יש להם רב שיחשוב במקומם. המח שלהם כלל לא מפותח ולא אפסטרקציוני כלל.
הסקת מסקנות-יש להם רב,לנהל את החיים שלהם יש להם רב.
רב,רב,רב,רב,רב,רב.
הרב שלהם ניהיה אלוהים. ואם קורת סכנה לאדם ? לא ניגשים לעזרה,אומרים - זה אלוהים רוצה,הוא רוצה לקחת את האדם הזה, תנו לו לסבול .
לא פעם ולא פעמיים קרו וקורים מיקרים כאלו בבתי חולים,שיש ניתוחים להציל. והם מסרבים.
כעת דברתי על חרידים. על דתי עם כיפה זה אותו חרא רק לא מוקצן.
"כן,יש אלוהים!"-זו מחשבה של עצל.
אני לא מכבדת אנשים כאלו.
אני חושבת שהם התת רמה של האדם,המח שלהם לא מפותח כלל.
מאמינים בכיתובים,ובאותיות שיוצרות מילים מגוחכות וכל אנשי העצל הופכים אותם ל"חוקים" .
מפרשים כאלו שטויות,יש שם פילוסופיה עמוקה מאוד. והם הופכים אותה לחירטוט,לחוקה,ולצחוק.
לפי דעתי, צריך לאסור על אנשים לא מושכלים לתת להם את הספר.
ספר זה מיועד לאנשים עם חשיבה ולא לאנשים העצלנים הללו.
במיוחד הוא מיועד לפילוסופים ולפסיכולוגיים גדולים שבאמת מסוגלים להבין את העומק.

איש חכם מאוד:הבינותי,יש בדברייך עומק והיגיון. אך לצערינו לפעמים ההיגיון לא ניתן לממש.
אני:מודעת לזה,אך זו הדעה שלי. יש כאלה שלא יסכימו,יש כאלה שיאמרו צריך לסכול אותי באבנים,ויש כאלו שיכבדו וילכו אותי באותה דעה.
מי שיכבד סביר להניח שאלו אנשים אתאיסטים כמוני. מי שלא, סביר להניח יושב עם כיפה על הראש או חרידי,או סתם פרימיטיבי ערס אחד מאיזה חור.

אני לא יודעת ממה להתחיל,אני בתקופה שרומסת אותי.

הדמעות עומדות בגרון,והדיכאון נפל עליי כמו ערפל כבד.

מצחיק שחוץ מבן אדם אחד אף אחד לא רואה את זה עליי,לא מבחין ולא יודע עליי כלכך הרבה.

כואב,כואב לי כל הגוף,הראש והלב.

המוזה כבר לא מבקרת אותי,יום קודר..

מעונן ומגעיל.

יום נוראי ועדיין לא נגמר.

חזרתי לעשן אחרי הפסקה של ארבעה חודשים.

גם ככה התקופה הנוראית הזאת חתמה קבע אצלי לעוד הרבה זמן.

אני מרגישה כלום,אני מרגישה סתם עוד גוש בשר ועצמות שקיים ללא קיום משמעותי,לבנתיים.

הבעיות בבית וחוסר כסף והבריאות של שניהם הורג אותי.

לחיות עם חולת נפש,וחולה סכרת שעבר תשעה התקפי לב והיחיד שמפרנס את הבית זה מייאש..

מתסכל שאין לי דרך לעזור.

טוב אמשיך לחיות את היום המדוכא הזה.

דיי נמאס לי מכל הפרצופים שלו,המצביי רוח הקיצוניים שלו לידיעה שיש לו מישהי שנראית כמו גמל עם האף הענק שלה עם המשקפיים הגדולות העבות והשחורות שלה והחיוך החשוף שיניים ואותה פוזה בכל תמונה.

נמאס לי,נמאס לי שוב להתאהב בבן אדם תפוס ולא מתאים שוב לפתח ציפיות קלושות.

נמאס לי להיות בן אדם שנמשך למישהו,חייבת להיות דרך שאפשר להשתלט פסיכולוגית על ההורמונים המיניים והפאקינג משיכה "ריגשית".

נמאס לי!

2/1/15

שוב העיוורון משתלט על הרגש,האם שוב אני טועה ?התקוות התאבדו כבר ממזמן,האם להחיות אותן ...?שים יד בידי,האם ליבי עדיין פועם?ובראשי,אותו פסנתר מהדהד .שלד התקווה מנגן לי שאסור,שזה שוב מסוכן,לא להקנע,לא להשבר.כמה שרחוק יותר,ככה יגרום יותר לוותר.את אדם ללא תקוות,שר השלד,את אדם ללא לב,הלב שלך התרקב,ובגלל זה אף אחד אינו מעז להתקרב,מנגינה עליזה מנגן השלד, וברקע הגשם מתחזק,האם שוב בא החורף לחיי? עובדה שהגשם בא לבקר את עיניי.
ערפל כבד ירד על העולם שלי,השלד כבר לא כאן,קולות ריברב עמוק של הפסנתר מגיעים בדילאיי,זה נראה שרק אני נשארתי כאן לבד.מנסה להבין מה קורה איתי ,המחשבות לוחשות לי ומתבלאגנות בדילאיי,חושך ירד על העולם שלי,רוחות עזות לקחו אותי ,רוחות של התקוות,הפחד,והכעס,מעיפות אותי אל עבר בית הקברות הקודר ששם קברתי את כל חלומותיי,ההלוויה לקראת החלום החדש מתחילה בעוד מספר דקות,ורד שחור עם קמצוץ דמי לזכרו,להקת הרגשות מנגנת והמנצח זה הוא הלב הרקוב מחיים.
הבדידות,המדהימה והכי יפה בעולמי,מהפנטת אותך במבט,כובשת את עולמך,מלכת עולמי.היא,היא זו ששולטת על חיי,הממלכה שלה מורכבת מדכאונות ,דמעות ,ומכעסים השומרים על הסדר, הטירה שלה בנויה מעצבים ומעצב של אנשים .אני בתוך עולם ששולטים עליי.אני מאחוריי סורגיי הרגש.הבדידות אכן באה וחבקה אותי,הרגיעה את נפשי,היפנטה.עטפה בזרועות ולחשה:אני היחידה שמקבלת אותך.
את השמש בעולמי היא לכדה,מסרבת להוציאה,קר וקודר כאן בעולמי..היכן התקווה האחרונה שאבדה?התקווה האמיתית,שתביא איתה את החלום שיתגשם ?וביחד ...נשנה את העולם שלי,?"לא יקרה" - צעקה האינטואיציה,המוות אוחז בגרונה ומציף אותה בפחד .הבדידות מקיפה אותי ברוחות הרגש,ולוקחת אותי איתה.

24/1/15

כמה עוד מילים אוכל לתאר?

השתיקה לפעמים מטיבה לחיי היום יום שלי,כי אם אתחיל לספר,דמעותיי יבקרו את עיניי יותר מפעם אחת. שימשי היום בחוץ בבסיס,וסוער כאן כשגשום והערפל מגיע לבקר ולדבר בגובה העיניים. 

עיניי החומות הגדולות נוצצות באור הבוהק שהשמש מקרינה אך לא המחמם.

אוזניי שומעות low-lullbuy , השיר הזה מזכיר לי את הלילה עם הבן אדם שהיה מאוד קרוב ללב שלי,הלילה הכמעט אחרון ששכבתי עימו.

תמיד שכבנו לצליליי המוזיקה,והתנשקנו כשהיה שקט והתשוקה ניצחה את צלילי הנשיקות שלנו.

למדנו ביחד בתיכון,שלוש שנים ..שלוש שנים טעמתי את שפתיו וידעתי את גופו. לא היינו זוג,תמיד חלמתי להיות נאהבת מהצד שלו,אך לעולם לא זכיתי בזאת.

היו לו בנות זוג,אך תמיד בסופו של דבר...אני הייתי במיטתו.

אפשר לומר שאהבתי אותו,ואם יצא לי להפגש איתו,לא אסרב לטעום משיפתותיו שוב.

למה אני מתחילה דווקא בזה?

הוא הבן אדם שפתח לי כמה דלתות בחיי,וסגר לי דלתות של פחד,של תקוות ושל אהבה.