"האנשים החזקים חופשיים לעשות כמעט הכל כרצונם, אבל אפילו האנשים החזקים ביותר אינם חופשים לרצות מה שהם רוצים."
"גם אתה נראית לי אחר הבוקר."
"כוחות וולקניים מעיקים מבפנים. לבה קרושה. שבר הדרגתי ושבר פתאומי."
"קיומם של שני מינים שונים הוא אי-סדר המרבה סבל בעולם, ואנשים חייבים להשתדל כמיטב יכולתם לרכך את תוצאותיו של אי-סדר זה."
"אני לא שכחתי דבר. לשכוח פירושו למות. אינני רוצה למות."
"אהבה מסוגפת" - יש, כנראה, אהבות שאינן מהוות חג בחיי האדם.
מה אומר? אני מאוכזבת? זה ימעיט ברגש האמיתי שאני מרגישה. טקס הצטיינות באוניברסיטה הוא טקס מורט עצבים, בעיקר לאור העובדה שרוב העולים לבמה הם בני 16 שסיימו תואר במתמטיקה עם ממוצע 100. כמה נחמד לשמוע, לאדם יש IQ גבוה מ150, ולכן הוא לומד 5 יח' מתמטיקה, 5 יח' פיסיקה ו5 יח' רובוטיקה. כי הרי, אינטליגנציה, פירושה הצלחה במקצועות ריאליים.
מלבד החברה, המדינה שלנו במצב שמעלה בכי. אין ולו מפלגה אחת שמרצה אותי, ומרבית ישראל חושבים כמוני כרגע. אינני מבינה - מדוע אין מפלגה ימנית שגם חשובה לה הסוציו-אקונומיה של ישראל?
היא חייבת להפסיק להתעסק בשפתיה, לקמט אותן ולקפל אותן כלפי פנימה. לא, זה לא באמת משנה על איזה כתם על הבטון היא דורכת. במרחק משחקים ילדים, או נערים, היא לא יודעת, הם משחקים בכדור. הם נוגחים בכדור, הם זזים ורועדים, הם מאמצים את השרירים ומרפים, שיערם פרוע ורטוב מזיעה. אחד מהם הוריד חולצה, לא ברור אם זה בגלל שחם לו או בגלל שכמה בנות צופות בו. כנראה האפשרות השנייה, משום שהיה כה קפוא באותו היום שהעצמים סביבה אבדו את צבעם. שרירי גבו מכווצים. פטמותיו זקורות. מבטה זז הצידה, אל הצופות הסקרניות. מישהי לוטשת בו מבטים, שיערה בהיר, עיניה בהירות, ובעצם היא כולה בהירה. היא כמעט מתה. חוסר החיות שבה מעניק לה מיניות משונה. מבטה של הבהירה לפתע מופנה כלפי הצופה בה, והיא בוחרת להביט בה עוד ועוד. המתה נושכת את שפתה, כנראה שלא מכוונת פיתוי, או אולי כן, והצופה ממשיכה להביט בה. על הפנים הבהירות מופיע רמז של חיוך, ופתאום היא כבר לא מעוניינת בשרירי הגב של שחום העור שמשחק בכדור. פתאום היא מעוניינת בשפתיה של הצופה שנהייתה היא הסקרנית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
