חייבת לחזור לדרך הנכונה. הייתי טיפוס של מחשב. טיפוס של שיחות של שעות עם אדם זר לחלוטין, ואפילו שיחות טלפוניות. התמכרתי לזה פעם, ולא יכולתי בלי ההכרויות המסתוריות והמזדמנות האלה. ואיכשהו, גם היום, בעודי כבר אדם יציב באופן יחסי, עשיתי את זה שוב. וזה כואב. כי במצב שלי, מצב של זוגיות, אי אפשר באמת להכיר אדם שהוא מהמין השני בלי שיהיו בעיות וקנאה. ואכפת לי. אכפת לי שלא יהיה לו לא נעים.
אנחנו שנינו כמו שתי ציפורים בתוך כלוב. לא נוגעים באף אחד ואף אחד לא נוגע בנו. אנחנו מסוגרים מהעולם, ולאף אחד אסור לפתוח את הדלת לכלובנו הצנוע. "אנחנו מספיקים זה לזו". אנחנו מוזרים. אנחנו אמנים מחורבנים. אנחנו יותר מידי אנחנו. מסתגרים מכולם בלי שבאמת נספיק זה לזו. שני אנשים רגישים ורגשיים שביחד הם אסון של ממש. אני פגועה. לא, אני פגוע יותר. אבל רגע, שנינו פגועים. מה עושים? מתעסקים בי. לא, מתעסקים בי. אי אפשר להתעסק בנו.
ילדים, אל תתאהבו. אפשר להסתדר בעולמנו גם בלי אהבה. תפסיקו לצפות בסרטים אמריקאיים, כי הם גורמים לכם להאמין בשקר. לפעמים, האהבה הכי עזה, היא הכי כואבת. והאהבה הכי מתוקה, הופכת להיות הכי מרירה.
הלוואי שהייתי יכולה לכתוב הרבה, ולכתוב שמח. אבל הימים האלה עוד רחוקים מלהגיע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
