A change

האם יגיע יום בו אני אוותר על הרגשות הכבדים? האם בכלל יגיע יום בו אני אשרוד בלעדיהם?

האם אני בעצם נהנת מהם? אני נהנת מהכאב? מהסבל? מהייסורים? 

אני לא מדוכאת. אני בסדר. אני בסדר עם החיים. חוץ מהחלק בי שאומר שאם הייתה לי ההזדמנות למות - הייתי מקבלת אותה בברכה. 

אני כבר לא בטוחה מה הסיבה. אני רק יודעת שאני תקועה. 

להכאיב לעצמי זה בלתי אפשרי. אני אוהבת את עצמי יותר מידי בשביל זה. 

אני חושבת שאני במקום כזה, בו אני כבר מבינה שהאדם הכי מושלם בשבילי גם הוא לא יבין אותי. קשה להיות בן-אנוש בשלב הזה של המחשבה. לדעת, שלא משנה מה, אתה בודד בעולם. אף אדם לא מספק את הרעבתנות לחום ולחברה. לשיחה. להבנה. 

אני רק צריכה שי/תפנה אליי האדם הנכון. 

ככה אני רואה אותך

וככה אני רואה אותי