A change

האם יגיע יום בו אני אוותר על הרגשות הכבדים? האם בכלל יגיע יום בו אני אשרוד בלעדיהם?

האם אני בעצם נהנת מהם? אני נהנת מהכאב? מהסבל? מהייסורים? 

אני לא מדוכאת. אני בסדר. אני בסדר עם החיים. חוץ מהחלק בי שאומר שאם הייתה לי ההזדמנות למות - הייתי מקבלת אותה בברכה. 

אני כבר לא בטוחה מה הסיבה. אני רק יודעת שאני תקועה. 

להכאיב לעצמי זה בלתי אפשרי. אני אוהבת את עצמי יותר מידי בשביל זה. 

אני חושבת שאני במקום כזה, בו אני כבר מבינה שהאדם הכי מושלם בשבילי גם הוא לא יבין אותי. קשה להיות בן-אנוש בשלב הזה של המחשבה. לדעת, שלא משנה מה, אתה בודד בעולם. אף אדם לא מספק את הרעבתנות לחום ולחברה. לשיחה. להבנה. 

אני רק צריכה שי/תפנה אליי האדם הנכון. 

ככה אני רואה אותך

וככה אני רואה אותי

אני חוזרת בי. לא כולנו אותו הדבר, עם ישראל הוא עם אידיוטי שמלא בדפרים. 

באמת שהתיכון היה חממה. הוא היה מלא באנשים נורמלים והגיוניים. אבל אני לא מופתעת, כי זה ברור שבעבודה שבה אני עובדת, מלצרות, אם עובדים בה אנשים מבוגרים הם כנראה דפרים. נמאס לי להיות צנועה ונחמדה, ולשקר בקשר לדעות שלי רק כדי שלא יציקו לי. זה מכעיס אותי, ואני גם ככה לא רוצה שידברו אליי בלי שאני מראה עניין בכלל ליצור שיחה. כן, היה לי ויכוח עם משגיח הכשרות שלנו. באמת שלא אני זו שפתחה אותו, או בכלל רצתה להמשיך בו. אבל כמה נחמד שאדם בן 40 כמעט מעליב ילדה בת 18, ויוצא לה על החיים. צדיק ממש. 

המשגיח: "מה זה, מה את כותבת? לומדת לתואר? (בציוניות)"

אני: "לא, כבר למדתי. אני עכשיו עושה רשימת מטלות."

הוא: "מה למדת?"

אני: "פילוסופיה."

הוא: "אה, משם הבאת את כל השטויות האלה של המפץ הגדול והאבולוציה?" (בחיים שלי לא ניסיתי להחזיר אותו בשאלה, ובחיים שלי לא דברתי איתו על המפץ הגדול או על האבולוציה - אפילו לא אמרתי שאני לא מאמינה באלוהים. רק הסברתי שהזרם הקראי קצת יותר הגיוני מרודפי ההלכה.)

אני: "לא...בפילוסופיה לומדים פילוסופיה, לא מדע. דווקא שתדע לך, שפילוסופים שחיו לפני אלפי שנים ביוון השפיעו מאוד על הרמב"ם למשל. תקרא על אפלטון."

הוא: "מה אלפי שנים? העולם רק בין אלפי שנים, מה את מבלבלת את השכל?"

אני: "טוב, תעזוב אותי..."

הוא: ממשיך וממשיך לחפור ולשבת לי על הוריד.

פתאום לפתע בום המנהל שלי: "ירון, מה אתה רוצה ממנה? היא לא מטיפה לך, היא אומרת דברים נכונים. תקשיב קצת לילדה." (שימו לב, המנהל חילוני שומר מצוות שמניח תפילין בכל יום במשרד שלו, וצם ביום כיפור.)

זה למה לא רציתי לעבוד. 

מדהים איך שיום יכול להיהרס רק בגלל מחשבות. בעצם, מדהים שאני מתכחשת לכך שמצבי הרוח שלי נתונים למחשבות. רק מחשבות. לא מעשים, לא מצבים, לא אירועים, רק מחשבות. אני מנסה להבין איך מתנתקים מהמחשבות. יש בי צד שרוצה להינתק, וצד אחר שרוצה להיאחז. אני ללא מחשבות זה כבר לא אני. מכאן אני שואלת: איך מכוונים את המחשבות למסלול הרצוי? איך מפסיקים לחשוב על המחר, על האתמול? הרי המחשבות על הזמנים האלה מתחילות כשאין משהו מעניין שקורה בהווה. אני מרגישה ששפיות הדעת שלי תלויה בכך שיקרו דברים מעניינים בהווה. 

אני חייבת להתחיל לנתק את עצמי מכל מה שלמדתי: הערכים, המוסר, הנורמות, הדימוי. לחשוב אחרת. לא להתבייש לדבר על מה שמתחשק לי, גם אם זה נחשב ל"לא נורמלי". לעשות מה שמתחשק לי. אני חושבת שהרבה אנשים מצאו את עצמם בבית משוגעים כשהגיעו לצומת הדרכים הזו, שעכשיו גם אני הגעתי אליה. 

אף אחד לא טוב ממני. אף אחד לא פחות ממני. אנחנו כולנו אותו הדבר, עם סטיות לכיוונים שונים. 

אז אלו המסקנות:

1. לא להיות נתונה למחשבות על מחר, או על אתמול.

2. למצוא עניין בהווה.

3. לדבר על מה שמתחשק לי.

4. לעשות מה שמתחשק לי.

5. לזכור שאנחנו כולנו אותו הדבר, עם סטיות לכיוונים שונים. אף אחד לא טוב ממני, אף אחד לא פחות ממני. 

נ.ב

ישנו הודי שטוען שהפחד נובע מתפישת מציאות לא נכונה, ושיש להפטר ממנו. אחרים טוענים מנגד שפחד הוא רגש חיוני אבולוציונית, משום שהוא מקדם את הפרט ומונע ממנו לעשות טעויות גורליות. בתור אחת שחייה על פי ערכיה של האבולוציה והברירה הטבעית, אינני מסכימה עם כך שהפחד חיוני לנו היום. מה שחיוני היום זו מודעות עצמית, מודעות למעשים ולעצמנו. בני האדם הם כיום יצורים מתקדמים ואינטליגנטיים, והפחד הוא גורם מסרס. תסלחו לי, אבל לא, אני משוגעת שכבר וויתרה על לוגיקה מדעית, אני קבורה בתוך חשיבה פילוסופית. (ומשום מה אני בדרך ללמוד הנדסאות מכונות.)

ביי.