מדהים איך שיום יכול להיהרס רק בגלל מחשבות. בעצם, מדהים שאני מתכחשת לכך שמצבי הרוח שלי נתונים למחשבות. רק מחשבות. לא מעשים, לא מצבים, לא אירועים, רק מחשבות. אני מנסה להבין איך מתנתקים מהמחשבות. יש בי צד שרוצה להינתק, וצד אחר שרוצה להיאחז. אני ללא מחשבות זה כבר לא אני. מכאן אני שואלת: איך מכוונים את המחשבות למסלול הרצוי? איך מפסיקים לחשוב על המחר, על האתמול? הרי המחשבות על הזמנים האלה מתחילות כשאין משהו מעניין שקורה בהווה. אני מרגישה ששפיות הדעת שלי תלויה בכך שיקרו דברים מעניינים בהווה.
אני חייבת להתחיל לנתק את עצמי מכל מה שלמדתי: הערכים, המוסר, הנורמות, הדימוי. לחשוב אחרת. לא להתבייש לדבר על מה שמתחשק לי, גם אם זה נחשב ל"לא נורמלי". לעשות מה שמתחשק לי. אני חושבת שהרבה אנשים מצאו את עצמם בבית משוגעים כשהגיעו לצומת הדרכים הזו, שעכשיו גם אני הגעתי אליה.
אף אחד לא טוב ממני. אף אחד לא פחות ממני. אנחנו כולנו אותו הדבר, עם סטיות לכיוונים שונים.
אז אלו המסקנות:
1. לא להיות נתונה למחשבות על מחר, או על אתמול.
2. למצוא עניין בהווה.
3. לדבר על מה שמתחשק לי.
4. לעשות מה שמתחשק לי.
5. לזכור שאנחנו כולנו אותו הדבר, עם סטיות לכיוונים שונים. אף אחד לא טוב ממני, אף אחד לא פחות ממני.
נ.ב
ישנו הודי שטוען שהפחד נובע מתפישת מציאות לא נכונה, ושיש להפטר ממנו. אחרים טוענים מנגד שפחד הוא רגש חיוני אבולוציונית, משום שהוא מקדם את הפרט ומונע ממנו לעשות טעויות גורליות. בתור אחת שחייה על פי ערכיה של האבולוציה והברירה הטבעית, אינני מסכימה עם כך שהפחד חיוני לנו היום. מה שחיוני היום זו מודעות עצמית, מודעות למעשים ולעצמנו. בני האדם הם כיום יצורים מתקדמים ואינטליגנטיים, והפחד הוא גורם מסרס. תסלחו לי, אבל לא, אני משוגעת שכבר וויתרה על לוגיקה מדעית, אני קבורה בתוך חשיבה פילוסופית. (ומשום מה אני בדרך ללמוד הנדסאות מכונות.)
ביי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
