פוסט ראשון שאני כותבת שהוא לא קטע\סיפור\פרוזה\פואמה\שירמידי פעם אכתוב קטעים ומידי פעם פשוט כמו יומן אישי אכתוב יותר על עצמי ועל החיים שלי.
לכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים יותר ודברים שאנחנו אוהבים פחות בחיים שלנו,
לכולנו יש את האנשים שאוהבים הכי מכל והאנשים גם שלא סובלים אותם, כך גם לגבי חפצים, מקומות,
תקופות, זמנים, ועוד מלא דברים שמתחלקים ל2 הקטגוריות של: דברים שאנחנו אוהבים ודברים שלא.
מכירים את ההרגשה שכל הדברים שהכי אהבתם הכי מכל לא משנה אם זה אדם יקר או חפץ או מקום או מסגרת משהו שפשוט התאהבתם בו והיה לכם מאוד חשוב משהו שאתם מחכים לו כל פעם מחדש
ורק משתוקקים שיבוא ויגיע כי המשהו הזה עושה לכם טוב ועושה אותכם מאושרים יותר
ואז המשהו הזה נעלם לנצח, יותר לא יחזור יחד עם כל הכיף והזכרונות שמלווים אותכם
ואין משהו דומה לו בעולם כי זה היה מיוחד במינו וכמו שאומרים אי אפשר להעתיק תמונה פעמיים
זה תמיד ייצא שונה, אף פעם לא אותו הדבר כמו בפעם הראשונה, לעולם לא תוכלו לדייק כדי שייצא אותו הדבר כי זה לא.
זאת ההרגשה הכי נוראה בעולם לאבד דברים בין אם הם מוחשיים או לא
כי רק שאנשים מאבדים הם מבינים עד כמה הדברים שאיבדו היו חשובים, ורק אז הם מעריכים באמת את החשיבות של מה שהיה להם. איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם מאבדים מסגרת מסויימת
או אדם שחשוב לכם או חפץ כלשהו שמאז שמצאתם את זה כבר זה הולך לעד.
שמאבדים משהו שחשוב לליבינו ומגלים שזה לתמיד רק אז נופל האסימון של כמה שמחים ומאושרים היינו
שמאבדים משהו שמחכים לו יום יום מחוץ למסגרת העבודה\בית ספר לתמיד רק אז מבינים שלא יהיה דבר הדומה לו בעולם כי פעם ראשונה של כל דבר יש רק פעם אחת והיא מיוחדת במינה ולעולם לא תיהיה דומה לפעמים הבאות גם אם זה יבוא בתור פיצוי או במקום האבדה.
אנחנו צריכים להודות על הדברים שיש לנו ולא על מה שאין נכון שלא בוכים על חלב שנשפך
למרות שלפעמים זה הדבר היחידי שבא לנו לעשות כל היום אבל זה לא עוזר לנו ולא מקדם אותנו בשום דרך.
תהנו מהחיים ותודו על מה שיש ולא על מה שאין כי יום יגיע ותאבדו דברים החשובים ויקרים לליבכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
