טוב, אז פוסט ראשון, לא יודעת אם מישהו בכלל יקרא את זה, אבל אני מבטיחה שתמצאו פה משהו מעניין או מצחיק אז ממליצה להמשיך לקרוא.
קודם כל, אני לא יודעת אם פתחתי את הבלוג מתוך שעמום, או רצון להביע את עצמי, ואם אני אמשיך לכתוב. בכל מקרה, אני קובעת עכשיו שסגנון הכתיבה בו יהיה "סגנון חופשי". באופן כללי אני אוהבת לכתוב או בסגנון חופשי או בסגנון מאוד רשמי..
אז ככה, פורים. איפה שאני לומדת נהוגה מסיבה מיוחדת שיש בה גם ריקודים וגם אוכל וגם.. זהו בערך. שנה שעברה נהניתי נורא. לא בגלל הריקודים או האוכל, אלא בעיקר כי גיליתי את המטרה האמיתית של ערב פורים הזה- בנים.
מחוץ לרחבת הריקודים פגשתי מישהו שתמיד שמתי עליו עין. הלכנו לפה ולשם ומפה לשם השגתי את המפתח לחדר קטן במגמה שבה אני לומדת (קולנוע) שיש בו בין היתר שתי ספות. מפה לשם אני אתן לדימיון שלכם להתפרע, אבל בכל זאת חשוב להדגיש שהיתי יחסית בתחילת דרכי עם בנים.
אבל עכשיו אספר על השנה הנוכחית.
קצת לפני שנפרדתי מהחבר ראשון שלי (שם בדוי מ') הוא סיפר לי במקרה שהספה בחדר הקטן היתה פעם שלו, ושההורים שלו תרמו אותה לבית הספר. אותה ספה שעליה....
מפה לשם נפרדתי ממנו ומפה לשם יש לו מישהי אחרת ולי לא אכפת (אם לומר את האמת עדין לא החלטתי אם אכפת לי...)
הגיע ערב פורים, ואני ידעתי כבר שאני מתכננת לתקוף. בניתי על ידיד חביב בשם בדוי ת'. עקבתי אחריו בזמן הריקודים, עד שסוף סוף הוא אמר לי מעבר לכל הרעש "רוצה להסתובב קצת בחוץ?". אני מבחינתי ברגע הזה ידעתי שהערב הולך להיות מוצלח.
מפה לשם קלטתי שזה ממש לא זה, כשהוא אמר לי שכואבות לו מידי הרגליים כדי ללכת איתי להביא את המעיל שלי מהמגמה, וזה אחרי שאמרתי שקר לי.
הלכתי למגמה בלעדיו, ושם סיפרו לי חברות שמישהו משכבה מעל נעל את עצמו בחדר הקטן כדי לישון. (הוא כבר לא בבית ספר, אני בשכבה הכי גבוהה, אבל הכרתי אותו).
הלכתי לאותו החדר, דפקתי על הדלת ואמרתי משהו בגנון "י', זאת אני, תפתח". תוך שניה הוא פתח ואמרתי שאני גם רוצה לישון. נשכבתי על אחת הספות, והוא על השניה. האור היה כבוי. הורדתי את חצאית הטוטו (ונשארתי עם הגרביונים והשמלה של התחפושת).
(כאן מתחיל הקטע המעניין/מצחיק. או שהוא מצחיק ומעניין רק אותי, לא יודעת..)
הוא: תגידי, הספה שלך נוחה?
אני: ככה ככה. אבל אני תמיד מעדיפה אותה, כי על שלך יש מלא כתמים וזה קצת מגעיל..
הוא: לא ידעתי.. תאמת שעכשיו קצת מגעיל אותי להיות עליה..
אחרי דקה
הוא: תגידי, את מכירה את זה שאת רוצה לעשות משהו אבל את לא בטוחה שאת רוצה לעשות אותו?
אני: אתה מכיר את זה שרומזים לך ממש...?
הוא: (אני ממש לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אבל זה היה משהו כמו..)טוב אז בואי נעשה את זה
מפה לשם אני שוב אתן לדימיון שלכם ללכת לאן שבא לו. ואציין שהפעם היתי הרבה יותר זורמת, אם לומר את האמת הכי זורמת שהיתי עד היום עם בנים.
שתי דקות אחרי שהעיניינים התחילו (לפני שהתחיל ממש להתחמם) הוא אמר "תאמת שלא לזה התכוונתי" והמשיך במה שעשינו. פה, חשדתי. בהתחשב בעובדה שהיינו שם מאז שנכנסתי לחדר בערך שעתיים, ושבסוף הוא שאל אם הוא יכול להתקשר אלי ובקש את הטלפון שלי (סליחה על הספויילר), אני לא מבינה למה הוא התכוון, או לא התכוון? אם מישהו חושב שהוא קלט משהו, אני ממש אשמח לשמוע..
למחרת (אתמול) חשבתי על זה כל היום. סיפרתי לחברה אחת (שם בדוי "הנסיכה") והיא אמרה שכמובן שאני צריכה לחכות שהוא יתקשר או יכתוב לי, וציטטה מתוך הספר המומלץ "למה גברים אוהבים ביצ'יות" - "את מתנה, וכל גבר צריך להתפלל לקבל 5 דקות איתך". אני די בטוחה שהציטוט הזה שכתבתי ממש מעוות את מה שהיא אמרה, ובטח את מה שכתוב בספר, אבל בואו נחליק על זה. הכוונה שלה היתה שאני לא צריכה להראות לו שאני חושבת על זה כל היום (חשוב לציין שלא אמרתי לה שחשבתי עלזה כל היום)...
תאמת שהציטוט לא כלכך נראה לי מתאים עכשיו לכוונה שלה אבל לא חשוב.. היו לה עוד ציטוטים שאני לא זוכרת.
בערב, מחצית בין ברצלונה לויאהראל, אני מחליטה לעשות צעד. כי אני שונאת את הקטע הזה שאם אני כותבת לו אז זה אומר שחשבתי עליו כל היום (גם אם זה נכון) ושאני אמורה לחכו שהוא יכתוב לי. מה רע בלקחת קצת יוזמה?
והנה ההתכתבות ביננו (הפעם במדוייק, קרדיט לווצאפ):
אני: נהניתי איתך אתמול
אני:אז אם יש לך משהו להגיד לי תגיד עכשיו
אני:ועדיף לפני סוף המחצית (הערת המחבר- רציתי להראות שאני מגניבה כי אני אוהבת כדורגל או משהו כזה)
הוא: שנהניתי איתך גם ושאני רוצה לצאת איתך
I arrest my case
מה שכתבתי אחרכך כבר לא רלוונטי, וזהו סוף הסיפור לעכשיו.
מקווה שיהיה לי עוד לספר בהמשך, ושזה עיניין מישהו.
שיהיה חג שמח, וכמעט שבת שלום :)
(והנה תמונה בשחור אפור שאני די מתחברת אליה כרגע, הלכתי לנגן :)
ו<>ו
כינוי:
BlackCoco
בבלוג זה
בכל הבלוגים
