כל השנים האשמתי אותך.
אך בתורה הבודהיסטית יש אמונה בה אתה רואה באחרים את עצמך.
ניתן לראות,להבין ולתרגם את האדם שמולך רק אם הדבר שוכן בתוכך.
לאחר חמש שנים הבנתי,
אחרי חמש שנים אני מתנצלת.
ראיתי בך את עצמי.
הלילה בעודי שוכבת מכורבלת עמוק עמוק בין השמיכות ההבנה החלה מחלחלת לתוכי.
יש בי את ניצוץ הפסיכופתיה בו האשמתי אותך.
הפכתי אותך לחומר בידי היוצר,הקסמתי,שלהבתי,יצרתי את עצמי להתאים לייצרך כך שישרתו את שלי.
אתה היית כחומר בידי היוצרת העדינה והשברירית שלך.
הרגישות שבי,של הלב השבור שהותרת,שברת את המראה שלי,ניפצת לחלקיקי חלקיקים של האבק השאבתי עמוק עמוק לתוכי והקאתי
אותך.
את השולט והנשלט שלי, ברגע שברחה השליטה מבין שפתי המסובבות את הסכין,
ברגע שהדמעות,החולשה,הבחילות וזעקות המחאה כבר פג קסמן ליבי התרסק.
הוא מעולם לא הפסיק פעימותיו, הרגשתי כל פעימה מדממת מתוכי החוצה.
הרגשתי אותו-את אובדן השליטה בך, בי.
אין אדם כה מקסים,
כה נפלא,
כה מניפולטיבי ללא כל התערבות כימית במוח.
אין אדם היכול לנתח כל אחד מכם, כל סיטואציה ולהתאים עצמו עד לכדי שלמות.
אין אדם היכול להקסים כל אחד ללא מילים, רק החיוך הנכון,המגע,המבט-הבובות היפות והעדינות על חוטי המשי שלי.
אשחק כל משחק, אהיה כל שתרצה.
אלבש ואפשיט את עצמי מעצמי למען כל אחד מכם.
המופע הגדול כבר החל! אתם תתאהבו בי ואני הוו כמה אני יאהב אתכם אוהבים אותי!
ארגיש הכל עד תהום, הדמעות זולגות על לחיי הורודות, השפתיים מתנפחות,הריסים מרפרפים בעדינות להתאים לדמות אותה בחרתי לשוות לעצמי היום, הכל למענכם!!
אחתוך כך עמוק עמוק בתוך הבשר,אצרוב עורי, להרגיש את עצמי. את העור הנאבק,את הבטן הזועקת הרועמת.
אני מצטערת,
אתה לא היחיד,
אני המראה שלך המצביעה על עצמי.
אני האמא תרזה שלך, לעולם טובה, מקבלת, סלחנית, ארסית.
אני הזונה והפתיינית.
האסורה,האזוקה, האסירה שלך אך לעולם שלי.
סליחה,
זה לא רק אתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
