לראשונה מזה יובל מישהו ראה אותי
מישהו הרשה לי להציג חולשה
מישהו יכל להביט בי ולראות אותי
כי ברגעים שנגמרת החסינות היה
יותר מכל אדם הוא טיפה דחוס בתוך עצמו
כשאני מתחילה לרחם עלי ולייבב
הוא מאמין בכל מה שהאמנתי
וזה מעלה בי חיוך ומשפט כזה
"איזה ילד" מעולם לא הייתי יוצאת איתו
אולי רק בתקופת גיל 18 כלכך הייתי להוטה
להקים בית והוא כזה מאחר ולא היה לו בית
לגיטימי הוא מחפש את האיזור שלו
אני יכולה להזדהות אך אני מזמן התרגלתי
ללבד לקרות...לאטימות אני כבר הפסקתי
לחלום.
היום בעבודה באסרטיביות נחושה ניסתי למכור
מוצר,לקוח התחיל לנתח אותי "את רכה ויש בך חוכמה נדירה
אל תדחפי את לב שלך למקומות לא מתאימים " הוא אמר עוד
אך לא הקשבתי.
פתאום לשמוע מזה הרבה מילה טובה
זה היה זריקה לביטחון שיש לי גם ככה
אך ביני לבין ידעתי שכבר לא אהיה מה שראה בי
ידעתי שזה חירטוט אבל בחרתי לתת לזה למלא אותי
כי באמיתו של דבר צדק אני תמיד דוחפת את הלב שלי
למקומות לא מתאימים ואומנם מעט האנשים שנכנסו לליבי
ועדין כל כניסה הרעידה
מאז התיכון לא ידעתי בידיוק מהו רגש
ואחרי השירות בכלל אבדתי את המונח אבל
בהתראה מאוחרת בשנתי השניה בעבודה
מצאתי את עצמי להוטה להבין מה מסתתר עבור
עובד חדש שהיה עבורי עוד שחקן
מאלה שלא גיליתי את התכלס
נשאבתי לזה חזק וידעתי יותר מידי
ולאט לאט פשוט אהבתי ולמדתי רגש
מהו.לא התאהבתי,אהבתי
מאז חלפה שנה וכבר חודשיים ארוכים
אני מכירה רק העצב ואת דממה הזו
שאני מוכרחה למלא
מאז הדלת נעולה היטב
ןעדין אם אראה משהו יוצא דופן
שלא אוכל לבחון ולהבין אהיה חייבת
לדחוף את עצמי לגלות רק הפעם אני משתדלת
את הלב להשאיר בבידוד מוחלט אני לא צריכה את זה.
בעצם אני כן
אך לא רוצה
זה כבד לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
