קשה לי לקרוא את כאבו של האחר,זה פוצע אותי לתהות שהיכן שהייתיאחרים פוסעים עם שריטות עמוקות יותר על ידיים ולהם אין את קול שהיה בי
קשה לקרוא ולהבין כמה העולם אכזר וכמה לבבות שבורים נרמסים עד כדי
איבוד הזהות ואני לא יכולה לעשות דבר ומשהו בי כלכך מוכרח
ואני רוצה לצעוק שאני כאן אך אני אף אחד,אני רוצה רק להושיט את יד ולחלץ
אני יודעת שלולא האמונה זו שתפסתי ביד בעוז ובחוזקה ונגררתי תוך כדי על הרצפה
קשורה אליה כי האויר.אני יודעת שלא לכולם יש את האמונה הזו
וזה מפחיד אותי.
אני תוהה איך אנשים לא רואים את האחר,לא נותנים לו תקווה
איזה חיוך או מילה.תכלס אינני יודעת דבר הכל כאן כתוב מנקודת מבט
לעיתים הרגש עושה המון מכלום ועדין זה לא מקטין.מה עושים כשהפצע פתוח
מדמם ואינו מפסיק,מאיים? איך לעזאזל אפשר לעצור את כאבו של האחר?
איך מחזירים לו את ההיגיון,את תקווה???
אהבה זה מה שצעק מתוכי אך שבה בי
כי ההרגל לקבל מכות הופך את הלטיפות למקום הכואב יותר
ובכל זאת המון אהבה ותמיכה אמיתית,לא מקצועית שמתייחסת אליך,
כלקוח או משוגע.בהתחלה החיבוקים כואבים כי הם מרגישים כזר כאשליה
בלתי מודעת אך כשמאמינים בחיבוק זה מוסיף כוח
נאיבית מידי צלקות לא נרפאות אולי הן מעלות אבק אולי מונח עליהם
איזה בד אך הן תמיד שם.אני פשוט צריכה להבין שכאב זה משהו בלתי נחסך
מאיש ולכל אחד מידה אחרת ועם כל הקושי והטירוף אם מישהו באמת רוצה
הוא ירוץ וישיג את הכאב.
בבקשה אל תוותרו.
מחכה לכם כלכך הרבה טוב
*בטעות הקו המודגש הוא פשוט החליט להתקבע ואני רציתי רק מילה
להדגיש :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
