תמיד שב אם זה לקרוא אדם אחר,אם זה להתקל באנשים שמזכיריםקשה לי להזכר בעבר השארתי מאחורי דמות אובדנית,מעולם לא רשתי לעצמי
אך תמיד חלמתי על זה,רציתי שקט והכאב לא נתן כשאין לך לאן ליפול
את לומד לזחול.
להתקל בפוסט שמזכיר לך היכן היית,שמדליק את נורת ההזדהות עצומה
ומעורר בך רגשות שמזמן פגו,מזמן לא הרשתי לעצמי להרגיש
וזה היה בלתי נמנע,זה פשוט צורם לי לדעת שעדין קיימים דברים כאלה
שזה הולך ומתעכר.
הייתי בת 12 כשהכרתי את דקלה(שם בדוי) יום ראשון בכיתה
יושבת לידי ילדה שקטה ומכונסת.עם זמן נפתחנו היא ספרה לי
על עולם ורוד שמהר מאוד התגלה כעולם שחור.היא ספרה לי על האונס שלה
מאותו רגע העולם שלי הסתכם בה,היא חווה גם באותה עת הטרדות
שלא הצליחה לספר במלואן המורה ידעה על העבר לא ידע על ההווה
והייתי פשוט נחקרת על ידי המורה כי הייתי אשת סודה
נתתי לה את העולם שלי,הפכנו להיות החברות הכי טובות
הייתי עושה הכל בשביל האושר שלה,זה שהוא לקח
היא ידעה לשקר טוב וזה עזר לה,היא ידעה להעקיף את עצמה
באנשים ולשחק את המשחק אך עלי לא הצליחה לעבוד
מצחיק שלא הבנתי שגם אני חווה איזו תקיפה
לא הבנתי את המשמעות והתנתקתי,הייתי עסוקה בה
ליד תחנת אוטובוס עמד קיוסק,מידי פעם הייתי מבקרת שם
ואז זה קרה ולא הבנתי כלום רק הרגשתי ריקנות עצומה
לא נאנסתי.אבל...
זה קרה ככה במהלך שנה לאט לאט הבנתי שיש משהו
שגוי והייתי ממהרת.לא חשבתי על זה מעולם,זו היתה תמונה
תלושה בחיי,כזו שאת מתנתקת מהידיעה שזו את ושזה קרה
עד שעברתי לפנימיה ולא הצלחתי לברוח מהתמונה
זה היה סיוט שרק חיכיתי שיסתיים,הכאב החד הזה
התחושה שעוברת בגוף,הרתיעה לאחור ממגע נעים
רציתי למות,התחננתי למות.
חייתי בתחושה מתמדת של מוות של סוף
רציתי רק שקט,אך לא נתנו מסביב,בפנימיה יש עליך
אלף עיניים המורה מדווחת למדריכה,המדריכה למנהלת
אלפי שיחות אך מעולם לא הזכרתי יחס רציני למוות
תמיד צחקתי על זה.בשנה השניה כבר התפוררתי
לא יכולתי להסתיר את הכאב,ראו לי בעיניים
הבכי הבלתי פוסק,הרצון להעלם משיעורים
הבריחה למגרש אחרי כיבוי אורות,ניסו לחנוק אותי
עם חוקים אז התפוררתי מולם כשזה הפך להיות באופן מתמיד
ועובר גבול היועץ הזכיר הורים(שאין לי) ופסיכיאטר מאותו רגע
התמדתי לחייך והאמינו לי
תמיד רציתי למות גם לפני,פשוט אז יכולתי לדמיין עולם יפה יותר
תמיד הרגשתי לבד וכאובה כי הסביבה גאשה בעצמה בקולות
וצעקות שהאימו על השקט שלי.
במהלך החיים פגשתי שוב תקיפות מהסוג
אבל בשונה שמתי לב למה שמתחולל והגנתי על עצמי
הייתי כבר מנתוקת מהכל ולהניתוק זה מנע ממני את מחשבות
ושנתיים שאני כבר לא פוגשת את אותה תחושת המוות
שנתיים שאני לא מרגישה יותר מידי,לעיתים אני שוכחת הכל
אולי בעצם תמיד.שכחתי את מי שהייתי ואת מה שעברתי
מחקתי את החלק הזה מחיי אך תמיד איכשו אני חוזרת לשם
השלמתי עם הכל והכרתי את ההיגיון,את הלחצן שהתאדה
לחצן המצוקה הציפיה לעזרה משום מקום.
אסור לי להיות חלשה או ליפול
כי אעלם,כי לא יהיה מי שירים אותי
והיום הניתוק מהרגש הדבר הכי טוב בעולם
היום התגברתי על הכל כששיתפתי ונקרעתי
עד שלא היה לי קול,בידיוק לפני חצי שנה
התגברתי על זה לראשונה,ויכולתי לומר שעברתי
את שעברתי עם חיוך שגרם להשמע לא אמין
היה בהודאה זו משהו מקבל ושלם.
בבקשה לעולם אל תוותרו על הזכות לומר לא
בבקשה אל תתנו לעצמכם להרקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
