הלכתי לפסיכיאטר חדש לפני כמה ימים. איכשהו בתוך הקליניקה הכי קרה ולא ביתית, מצאתי את האיבחון הכי מנחם שקיבלתי. קווי אישיות גבולית והפרעה ביפורלרית סוג 2.

איפשהו זה הרגיש לי, כאילו לשם שינוי, הפסיכיאטר באמת הקשיב, ובחן את חיי. מי שאני ומה מפריע לי ומה לא. ומאיפה הכל מגיע. את מזדיינת עם הרבה גברים ונשים? למה? מאיפה הצורך? למה את חותכת את עצמך? סמים? אלכוהול? ואיך אבא היה?

זה כנראה גנטי.

הוא רשם לי שני סוגי כדורים, לקח ביחד, להפסיק אם יש פריחה, לדווח אחרי שבועיים, להפסיק לשתות.

להפסיק לשתות.

להפסיק לשתות.

להפסיק לשתות.

אני יכולה להפסיק לשתות?

את בטוחה בזה?

אני רוצה?

נראה לי כבר שבע שנים לא עשיתי הפסקה של יותר מחודש. ואני אף פעם לא שותה רק בירה.

משהו, כשלשם שינוי הוא לא שמע את המילה ״ריקה״ או ״עצובה״, ולא רשם לי ישר נוגדי דיכאון, מילא אותי. הוא הקשיב לכל התקופות בחיים שלי. דיברתי היום עם הפסיכולוגית, היא שמחה על האיבחון לשם שינוי. 

אמא אמרה לי שבעבר כבר דיברו איתה על האישיות שלי. הפסיכיאטר החדש הגדיר את זה כ״תגובה קיצונית וחוסר ויסות רגשי לסיטואציות מסויימות״.

קווי אישיות לא יציבה.

אף פעם לא העזתי להשוות את עצמי למאניה דיפרסיה או לאישיות גבולית, אני יודעת שמבחינת תפקוד, אני בסדר, אני באמת בסדר, אבל יש משהו מנחם שמישהו אומר לך שהוא מבין ורואה את הבעיה.

חתכתי את עצמי שוב. בקטנה. באמת בקטנה. זה המקום הקטן שלי ומותר לי לפרסם.