AthenaWorld

עברה כמעט שנה מאז הפוסט הקודם שבו סיכמתי את סמסטר א. מאז הספקתי לסיים סמסטר נוסף ולסגור שתי תקופות מבחנים.

אז איך מסכמים שנה?

היה לא קל, אבל אפשרי.

היו חששות אבל למדתי להאמין בעצמי וביכולות שלי.

היו רגעים של כשלונות אבל היו גם הצלחות.

ובאופן כללי, היה לא רע בכלל.

בסמסטר הראשון הרגשתי הרבה עומס בלימודים והיו רגעים שהאמנתי שלא הצליח. ככל שהתקרבה תקופת המבחנים כך גברו החששות

שלי והרגשתי שאני לא יודעת כלום. כמובן שזו הייתה הרגשה לא אובייקטיבית כלל, ואחרי כשבוע הכנה לכל מבחן, הצלחתי להשתלט על

החומר ברוב הקורסים ולסיים את הסמסטר יחסית בהצלחה(היו פה ושם אכזבות וכשלונות, אבל התמונה בגדול הייתה טובה).

כמה מסקנות שהגעתי אליהם:

1)מועד ב' יכול להיות קשה, על סף בלתי אפשרי לפיתרון. לכן צריך לשקול טוב טוב לפני שניגשים אליו לשפר את הציון כי קיים הסיכון

להיכשל גם כשאתה כבר מרגיש שאתה שולט טוב בחומר, ומאמין בכך שבלי בעיות הייתה עובר את מועד א בציון מעולה . 

2)מועד ב' יכול לעזור לשפר את הציון בקורס ולשפר ממוצע. למרות הסיכון, קיים גם הסיכוי. הסיכוי לשפר את הציון הסופי בקורס.

אפשר לשפר ב 10, 20 ואף ב- 40 נקודות את הציון הסופי בקורס.

ההחלטה הסופית אם לגשת למועד ב', צריכה להתחשב ב- "סיכון מול סיכוי". קודם כל מה אתם יכולים להרוויח? מה אתם יכולים להפסיד?

האם הקורס יחסום לכם קורסי המשך? מה ההיקף של פריסת תואר יגרור כישלון בקורס? האם אתם מוכנים לחזור על הקורס שוב במידה

ותיכשלו? עד כמה אתם מרגישים שאתם שולטים בחומר? 

3)אצלנו לקראת ההרשמה לקורסים יש דיון סוער על איזה מרצה מומלץ ולמי כדאי להירשם. לפעמים הדעות של הממליצים זהות ולפעמים

יש גם חילוקי דעות. מעבר להיותו של מרצה טוב,צריך להתחבר גם לאופן בו הוא מלמד. יש מרצים מסודרים יותר ויש פחות, יש מהירים

יותר ומהירים פחות, כאלו שעונים על שאלות וכאלו שמביטים על הכיתה במבט- "שום דבר טוב לא יצא מכם, אבל אני כאן כי אין לי ברירה".

אפשר להבין גם את הצד של מרצים כאלו, הם בחרו לעבוד באקדמיה, וכנראה שרובם שאפו להיות חוקרים ולא מורים(מרצים), אבל זה חלק

מהתפקיד שלהם וכל אחד ממלא אותו לפי היכולת שלו.

העצה הכי טובה בנושא היא ללכת בתקופת שינויים לכמה מרצים ולראות למי מתחברים יותר.

4)פריסת תואר. בהתחלה זה נראה מיותר ועולה השאלה- "למה?". זה אינדיווידואלי לכל אחד. יש כאלו שיעמדו בעומס של הקורסים ויש כאלו

שפחות. לפעמים עדיף באמת לפרוס את התואר מלקחת יותר קורסים ממה שאתה מצליח להתמודד איתם, להיכשל בחלקם, ואז לשלם עוד

פעם על קורס חוזר. בשנים מתקדמות יש גם את הנושא של לשלב עבודה במהלך התואר, וגם אז יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשלב לימודים

בהיקף מלא עם משרת סטודנט.

מדעות שאני שמעתי, לא ממליצים לפרוס את השנה הראשונה כי אז זה יכול לחסום קורסים של שנה שניה וסתם עושה בלאגן במערכת, ולעומת

זאת משנה שניה יש יותר ממליצים לפרוס את התואר(במידת הצורך כמובן). אני אצטרף לדעה זאת, כי בסמסטר ראשון לאף אחד אין מושג 

באיזה עומס הוא יכול לעמוד. 

אם כמובן מצליחים לצלוח את כל הקרסים ללא נכשלים ובציונים טובים, אולי עדיף להשקיע עד צאת הנשמה במשך שלוש שנים ואז לצאת

לשוק העבודה יותר מוקדם ולא לפרוס את התואר.

5)כשאין חובת הגעה להרצאות ללכת להרצאות שנוח לכם(מבחינת מרצים\שעות) גם אם אתם לא רשומים אליהם. ממה שיצא לי לראות

בסמסטר הראשון אנשים מרגישים לא נוח ללכת להרצאות שהם לא רשומים אליהם למרות שסטודנטים משנים מתקדמות אומרים להם שזה

דבר שמקובל לעשות(לפחות בחלק ממוסדות הלימוד). אז נכון שזה יוצר לפעמים עומס אצל המרצים היותר פופולאריים, אבל בדרך כלל

העומס בקנה מידה סביר ומסתכם בהכנסת כיסאות נוספים לכיתה. כמובן קיים סיכוי שאם הכיתה יותר מדי מפוצצת יוציאו את מי שלא רשום.

תמיד ימצאו גם הסטודנטים שיתלוננו שאין מקומות בגלל שבאים אנשים שלא רשומים, אבל מי הבטיח שהם בעצמם לא הולכים למרצים שהם

אינם רשומים אליהם בקורסים אחרים?

6)כישלון בקורס זה לא סוף העולם ואפילו לא קרוב אליו. לרוב עושים קורס חוזר. כישלון שני בקורס לפי השמועות זו כבר בעיה רצינית.

כמו כן קורס חוזר יכול לעזור לקבל ציון גבוה יותר. לדוגמא אם המקסימום שהרגשתם שאתם יכולים לגרד בפעם הראשונה הוא 56, אז

בקורס החוזר אתם יכולים כבר לקוות ל- 80(כמובן אם תלמדו ולא תזלזלו בו).

7)תלמדו אבל תמצאו זמן להנות!

הסמסטר השני כבר היה יותר קל. התרגלתי לעומס וגם קצת הורדתי אותו(קורס חוזר אחד במקום קורס המשך וגם לא עשיתי אנגלית בסמסטר זה).

מבחינת עבודות הגשה היה יותר עומס, אבל כבר ידעתי איך לעבוד יעיל. אז נכון שהרבה ימים הסתיימו בהכנת עבודה עד הלילה אבל עדיין

ההרגשה הכללית  הייתה הרבה יותר טובה והצלחתי לסיים את הסמסטר השני בלי נכשלים ועם ממוצע שנתי טוב.

במבט לאחור אני מבינה שהקורסים של סמסטר א' היו ממש קלים ברובם, לפחות בהשוואה לסמסטר ב'. בזמנו היה לי קשה להתמודד איתם,

אבל לאחר הדרך הארוכה שעשיתי, כנראה שפיתחתי כלים ויכולות להתמודד עם דברים שממבט ראשון נראים בלתי אפשריים.

בגדול אני לא מצטערת על זה שבחרתי במדעי המחשב, אני אוהבת את התחום, אבל נקודת המבט שלי על חלק מהדברים השתנתה. אני מבינה

שאין קסם בתחום הזה והכל מבוסס על לוגיקה כלשהי(שאת רובה אני עוד לא מבינה). אני מבינה שמקצוע שדורש כל הזמן להתעדכן וללמוד דברים

חדשים יכול להיות מעניין מצד אחד ומאוד מתיש מצד שני. וגם שעל משכורות גבוהות צריך לשלם בשעות עבודה רבות. שלמצוא עבודה הוא בין היתר

עניין של מזל, ולמרות הביקוש "המטורף" למתכנתים שמנסים להכניס לנו לראש, קיימים גם הרבה מתכנתים שמתקשים למצוא עבודה שלא להזכיר

את גלי הפיטורים והמשברים התקופתיים בהייטק. תחום הייטק הוא באמת מושך, אבל לא הכל פה דבש. 

כבר עברה לה חצי שנה מאז השחרור שלי מצה"ל ואולי הגיע הזמן להשאיר את השנתיים האלו בעבר ולסדר את החוויות והרגשות שלי על המדפים.

למה רק עכשיו, חצי שנה אחרי? כנראה בגלל שיום שחרור הוא רק מועד בלוח השנה שמסמן לך שמאותו היום אתה כבר לא צריך להגיע לבסיס כל

יום. אבל לצאת ממסגרת שהפכה בשבילך לשגרתית למסגרת אחרת לוקח קצת יותר זמן. 

אז נתחיל מההתחלה- התקופה לפני הצבא. תקופה ארוכה לפני הצבא פחדתי פחד מוות מהיום שבו אצטרך להתגייס ועד כמה שאני זוכרת הכי הרבה

פחדתי מהטירונות. באותה תקופה עוד לא ידעתי שטירונות 02 זה קרקס, ואין שום דבר נורא בלהעביר חודש בבסיס טירונים. ואילו המשך השירות הסדיר

נראה לי פחות מפחיד ויותר שיגרתי, אם אופציה של יומיות ושירות קרוב לבית. באופן כללי חשבתי שצריך לשרוד את הטירונות ובהמשך יהיה כבר בסדר

ושהכל יסתדר.

המוטיבציה שלי להתגייס? לא, לא הייתה לי אפילו טיפה של מוטיבציה להתגייס ולשרוף שנתיים מהחיים שלי ועוד במקום "זר ומפחיד" כמו הצבא.

ובאמת ובתמים העברתי חודשים בבניית תוכניות ובחיפוש דרכים להתחמק מהצבא ובנהם שעות של קריאה פורמים של "פרופיל 21" ו"פרופיל חדש".

המוטיבציה שלי לתפקיד איכותי? אולי לא האמנתי שבאמת אמצא דרך לצאת מהצבא או שפשוט אני פרפקציוניסטית אבל קיוותי שלפחות אקבל תפקיד

טוב בצבא.

בסופו של דבר הגיע "הצו הראשון" ואחריו "יום המא"ה". במבחן הפסיכוטכני קיבלתי ציונים מעולים (קב"א 55 ודפ"ר 80) ובאמת האמנתי שאצליח

להגיע לתפקיד טוב ואיכותי בצבא. אפילו לשאלה אם אני רוצה להתגייס עניתי שכן (כי מה הטעם להצהיר שאתה לא רוצה להתגייס? בכל מקרה ישימו

על זה פס וזה רק יסגור דלתות לתפקידים איכותיים).

הצו הראשון היה טעימה ראשונה מהצבא, ובמשך החודשים מאותו היום ועד כשבוע לפני הגיוס שלי ניסיתי באמת לא לחשוב יותר על הצבא ועל הגיוס

העתידי שלי, ניסיתי להתעלם ולהתכחש לעובדה הזאת. חיכיתי שאולי יקרה איזשהו נס. אבל אחרי שה- 21 בדצמבר 2012 עבר ושום דבר לא

קרה(זוכרים סוף העולם לפי המאיה) הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהקדיש את השבועיים שנותרו להכנה לצבא(קניית ציוד, אריזת תיקים וכדומה).

גם התפקיד שקיבלתי פגע "קשות" באגו שלי. וזה בכלל לא הסתדר עם הציפיות שלי לתפקיד איכותי\משמעותי ועם הקב"א שקיבלתי. לפני הצבא

שמעתי שציונים גבוהים במבחן הפסיכוטכני מבטיחים הגעה לתפקיד טוב. אבל המציאות החליטה אחרת והתגלגלתי לטירונות כלל צהלית ותפקיד

שממש לא העלה לי את המוטיבציה להתגייס לצה"ל. אבל אם הזמן הרצון שלי לסרב פינוי בבקו"ם דעך, פה באמת הזמן עשה את שלו.

ואז הגיע היום "הנורא" - יום הגיוס. גררתי את עצמי עם התיקים לתחנת האיסוף, ושם עלינו לאוטובוסים ונסענו לבקו"ם. מה הרגשתי באותו היום?

אני כבר לא זוכרת, יכול להיות שעדיין הייתי במצב של סתירה של המציאות ועוד לא עיכלתי את זה שאני מתגייסת, ופשוט כמו זומבי הלכתי מתחנה
לתחנה בבקו"ם, עליתי על מדים ואז על האוטובוס למחנה הטירונות- מחנה 80.

הגענו למחנה לקראת הערב\לילה. לקחו אותנו לחדר אוכל, חילקו אותנו למחלקות\צוותים\חדרים, שלחו אותנו לשעת ט"ש והלכנו לישון. או לפחות כך

חשבנו, כי אחרי 15 דקות התחיל תרגיל למקרה של שריפה והריצו את כולנו החוצה. אחרי שנגמר הבלאגן הלכנו לישון וכך פחות או יותר הסתיים

היום הראשון שלי בצבא. אחריו הגיעו ימים אחרים, סגרנו שבת ראשונה בטירונות, עשינו מטבחים, שמירה, מדס"ים, א"ג, שיעורים, אימוני נשק,

מטווחים וכו וכו'. אני חושבת שכל אותו חודש הייתי במצב של "חצי זומבי", אני לא זוכרת מה הרגשתי במהלך החודש, או אם הרגשתי בכלל משהו,

לפי דעתי פשוט איכשהו כיביתי בתוכי את כל הרגשות וכמו שכבר אמרתי במצב של "חצי זומבי" העברתי את אותו החודש.

לא עיכלתי את מה שמתרחש וגם לא רציתי לעכל, פשוט זרמתי עם מה שקרה. ואולי הדבר היחיד שהצליח לעבור דרך בועת האדישות והניכור שהיה

מסביבי היו תורנויות המטבח. וזו הייתה תוצאה של תשישות פיזית. ומי שעשה טירונות במחנה 80 יבין על מה אני מדברת- על סחיבת קונטיינרים

מלאים באוכל מהמטבח לחדר האוכל שהיה אז באוהל מרוחק מהמטבח, בלי עגלות. אחרי זה משמרות של כמה שעות או בחדר אוכל, או במטבח

או בשטיפת כלים. ואחרי זה פינוי הקונטיינרים הרקים חזרה למטבח. הפסקה קצרה. ואז ארוחת צהוריים או ארוחת ערב.(לפי מה שאני זוכרת היינו

עושים רק 2 מתוך 3 הארוחות ואת הארוחה השלישית עשתה קבוצת טורנים אחרת). 

ואז בשבוע האחרון של הטירונות מגיע קצין המיון ושולח אותך לעוד חודש קורס. קורס לתפקיד שאתה לא רוצה, קורס שלאחריו לעבור מקצוע יהיה

קשה עד בלתי אפשרי. אבל ידעתי על התפקיד שלי עוד לפני הגיוס, אז זו לא הייתה מכה, כי כבר היה לי זמן להתגבר על גזר הדין.

עוד חודש של קורס עבר לו. נו לפחות לא היו שם תורנויות מטבח. שרדנו. לימודים מ 8 בבוקר עד 6 בערב, אחרי זה מדסים. כל כמה זמן מבחנים.

לא נורא, אבל גם להגיד שנהנתי שם אני לא יכולה. גם החודש הזה עבר. ולקראת סיום הקורס קיבלנו עוד פעם קצין מיון שמיין אותנו לבסיסים

שבהם נשרת. ועוד פעם בהתעלמות מוחלטת מהרצונות שלנו. ככה קיבלתי בסיס יחסית מרוחק מהבית ובאותו שלב לא האמנתי שאצליח לצאת

משם יומיות. בשלב הזה הייתי עצבנית על כל העולם ואישתו, מיואשת, עם אפס מוטיבציה.מה שהתבטא ב...נפקדות. כי איך עוד אפשר לפתור
בעיות עם הצבא?

בסופו של דבר נפקדות גם לא יכולה להימשך לנצח ונאלצתי בכל זאת להגיע לבסיס, כי אחרי הכל צריך להבין מול מי מתמודדים. בסופו של דבר

הדברים זרמו בכיוון טוב והצלחתי לעשות שם יומיות. אבל המטיבציה נשארה באזור האפס ולשנות תפקיד או לתרום איכשהו לצבא כבר לא רציתי.

פשוט זרמתי עם המציאות. בסופו של דבר היה לי מזל בדבר אחד והוא שנפלתי על מפקדים טובים.

ועדיין במשך כמה חודשים הייתי מתוסכלת מהשירות בצבא ובבסיס. עם הזמן התרגלתי לבסיס ולתפקיד והצלחתי לראות חוץ מהמינוסים גם את
הפלוסים. אבל כמו שאומרים- שום דבר לא נמשך לנצח ובשלב מסויים המפקדים שלנו התחילו להתחלף והתחילו קונפליקטים שקשורים לתנאי

שירות. המאבק הזה התחיל בערך שנה אחרי הגיוס שלי כשהמפקדים החדשים רק נכנסו לתפקידם וניסו לבטל הסכמים שהיו לנו עם המפקדים

הקודמים על שעות יציאה, תורנויות וכו'. אחרי זה בערך לחצי שנה המאבק הזה דעך אבל כחצי שנה לפני השחרור שלי שום פעם הגיע לשיאו.

ואני לא מדברת רק על עצמי, במאבק הזה היה מעורב כל הגף, כמעט כל שבוע היו משפטים, וזה אחרי שנה רגועה שבה כמעט אף אחד לא נשפט.

מה שהציל אותי בזמן היה השחרור שלי. זה היה הדבר היחיד שמנע ממני לצאת לנפקדות נוספת, בסופו של דבר החלטתי לספוג תורנויות נוספות

ופגיעה בשעות יציאה שלי, אבל לא להיכנס לקונפליקטים שיכלו לעקב את מועד השחרור שלי. זה פחות או יותר האווירה שהייתה בגף אם לא להיכנס

לפרטים. חוץ מזה ליוו אותנו פקודות והחלטות הזויות של מפקדי הגף, שנראו כאילו המטרה היחידה שלהם היא למרר לנו את החיים.

את הצבא סיימתי עם טעם מר שנשאר איתי במשך חודשים ארוכים אחרי השחרור. ואולי רק עכשיו הצלחתי להשתחרר מהם, לפחות באופן חלקי.

נשארו כמובן גם זכרונות טובים מהתקופה, והיו תקופות שבהם נהנתי בצבא, אך היו תקופות שבהם ממש סבלתי שם. אז האם זו תקופה טובה

או רעה בחיי?

אסכם את זה בהשוואה. עכשיו אני עומדת לפני תחילת לימודים באוניברסיטה. אם לפני הצבא הייתי בטוחה שצבא יותר גרוע מאוניברסיטה,

כיום יש לי ספק בכך. בצבא אולי לא היה לי חופש אבל גם האחראיות שלי הייתה מינימאלית ולא הייתי מחוייבת לכלום חוץ מהגעה יומיומית 

לבסיס, ואם אפשר יהיה לקרוא לזה כך- זו הייתה תקופה ללא דאגות.

אבל באוניברסיטה אני אצטרך ללמוד, לגשת למבחנים ולהפיק תועלת מהתקופה הזאת. אני אהיה חייבת להשקיע ולהשיג תוצאות. כי הפעם

התוצאות חשובות לי וישפיעו על החיים שלי שלא כמו בצבא שבו אפשר היה לשים פס על דברים ולעשות הכל בצורה הכי עילגת.

כנראה שהתקופה ללא דאגות הגיעה לקיצה. עכשיו יש לי חופש מוחלט- אני בגירה, סיימתי צבא, אין לי מחויבויות וכל מה שנותר זה להבין מה אני מתכוונת לעשות עם החופש הזה.

מהי המטרה שלנו בחיים? לפתח קריירה,להרוויח כסף, לקנות בית, להקים משפחה, לשרוד עד הפנסיה? 

זוהי כנראה פחות או יותר התשובה הסטנדרטית שיתנו רוב האנשים, ואם לא במילים, אז במעשים.

גן

בית ספר

אוניברסיטה

עבודה

חתונה

ילדים

עבודה

פנסיה

מישהו כבר קבע את שלבי החיים בשבילנו, ואנחנו צועדים במסלול הזה באמינות למרות שלפעמים
הוא נראה לנו לא נכון, והרבה פעמים הוא לא גורם לנו להרגיש מאושרים...  אולי כל השלבים האלו
גורמים לנו לאבד את המשמעות האמיתית של חיינו?

לאחרונה באינטרנט ניתקלתי במכתב שקורא לנו להסתכל על החיים מנוקודת מבט אחרת, והחלטתי
לשתף אותו כאן בבלוג:

I am only 24 years old, yet I have actually already chosen my last tie. It's  the one

that I will wear on myfuneral a few months from now. It may not match my suit, but

I think it's perfect for the occasion.

The cancer diagnosis came too late to give me at least a tenuous hope for a long life,

but I realized that the most important thing about death is to ensure that you leave this

world a little better than it was before you existed with your contributions . The way

I've lived my life so far, my existence or more precisely the loss of it, will not matter

because I have lived without doing anything impactful.

Before, there were so many things that occupied my mind. When I learned how much

time I had left, however, it became clear which things are really important. So, I am

writing to you for a selfish reason. I want to give meaning to my life by sharing with

you what I have realized:

1)Don't waste your time on work that you don't enjoy. It is obvious that you cannot

succeed in something that you don't like. Patience, passion, and dedication come easily

only when you love what you do.

2)It's stupid to be afraid of others' opinions. Fear weakens and paralyzes you. If you let

it, it can grow worse and worse every day until there is nothing left of you, but a shell

of yourself. Listen to your inner voice and go with it. Some people may call you crazy,

but some may even think you‘re a legend.

4)Appreciate the people around you Your friends and relatives will always be an infinite

source of strength and love. That is why you shouldn't take them for granted.

It is difficult for me to fully express my feelings about the importance of these simple

realizations, but I hope that you will listen to someone who has experienced how

valuable time is.

I'm not upset because I understand that the last days of my life have become

meaningful. I only regret that I will not be able to see a lot of cool stuff that should

happen soon like the creation of AI, or Elon Musk's next awesome project. I also hope

that the war in Syria and Ukraine will end soon.

We care so much about the health and integrity of our body that until death, we don't

notice that the body is nothing more than a box - a parcel for delivering our personality,

thoughts, beliefs and intentions to this world. If there is nothing in this box that can

change the world, then it doesn't matter if it disappears. I believe that we all have

potential, but it also takes a lot of courage to realize it.

You can float through a life created by circumstances, missing day after day, hour after

hour. Or, you can fight for what you believe in and write the great story of your life. I

hope you will make the right choice.

Leave a mark in this world. Have a meaningful life, whatever definition it has for you.

Go towards it. The place we are leaving is a beautiful playground, where everything is

possible. Yet, we are not here forever. Our life is a short spark in this beautiful little

planet that flies with incredible speed to the endless darkness of the unknown universe.

So, enjoy your time here with passion. Make it interesting. Make it count!

Thank you!

המכתב פורסם במקור ע"י

 mylasttie

באתר

Reddit