כבר עברה לה חצי שנה מאז השחרור שלי מצה"ל ואולי הגיע הזמן להשאיר את השנתיים האלו בעבר ולסדר את החוויות והרגשות שלי על המדפים.
למה רק עכשיו, חצי שנה אחרי? כנראה בגלל שיום שחרור הוא רק מועד בלוח השנה שמסמן לך שמאותו היום אתה כבר לא צריך להגיע לבסיס כל
יום. אבל לצאת ממסגרת שהפכה בשבילך לשגרתית למסגרת אחרת לוקח קצת יותר זמן.
אז נתחיל מההתחלה- התקופה לפני הצבא. תקופה ארוכה לפני הצבא פחדתי פחד מוות מהיום שבו אצטרך להתגייס ועד כמה שאני זוכרת הכי הרבה
פחדתי מהטירונות. באותה תקופה עוד לא ידעתי שטירונות 02 זה קרקס, ואין שום דבר נורא בלהעביר חודש בבסיס טירונים. ואילו המשך השירות הסדיר
נראה לי פחות מפחיד ויותר שיגרתי, אם אופציה של יומיות ושירות קרוב לבית. באופן כללי חשבתי שצריך לשרוד את הטירונות ובהמשך יהיה כבר בסדר
ושהכל יסתדר.
המוטיבציה שלי להתגייס? לא, לא הייתה לי אפילו טיפה של מוטיבציה להתגייס ולשרוף שנתיים מהחיים שלי ועוד במקום "זר ומפחיד" כמו הצבא.
ובאמת ובתמים העברתי חודשים בבניית תוכניות ובחיפוש דרכים להתחמק מהצבא ובנהם שעות של קריאה פורמים של "פרופיל 21" ו"פרופיל חדש".
המוטיבציה שלי לתפקיד איכותי? אולי לא האמנתי שבאמת אמצא דרך לצאת מהצבא או שפשוט אני פרפקציוניסטית אבל קיוותי שלפחות אקבל תפקיד
טוב בצבא.
בסופו של דבר הגיע "הצו הראשון" ואחריו "יום המא"ה". במבחן הפסיכוטכני קיבלתי ציונים מעולים (קב"א 55 ודפ"ר 80) ובאמת האמנתי שאצליח
להגיע לתפקיד טוב ואיכותי בצבא. אפילו לשאלה אם אני רוצה להתגייס עניתי שכן (כי מה הטעם להצהיר שאתה לא רוצה להתגייס? בכל מקרה ישימו
על זה פס וזה רק יסגור דלתות לתפקידים איכותיים).
הצו הראשון היה טעימה ראשונה מהצבא, ובמשך החודשים מאותו היום ועד כשבוע לפני הגיוס שלי ניסיתי באמת לא לחשוב יותר על הצבא ועל הגיוס
העתידי שלי, ניסיתי להתעלם ולהתכחש לעובדה הזאת. חיכיתי שאולי יקרה איזשהו נס. אבל אחרי שה- 21 בדצמבר 2012 עבר ושום דבר לא
קרה(זוכרים סוף העולם לפי המאיה) הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהקדיש את השבועיים שנותרו להכנה לצבא(קניית ציוד, אריזת תיקים וכדומה).
גם התפקיד שקיבלתי פגע "קשות" באגו שלי. וזה בכלל לא הסתדר עם הציפיות שלי לתפקיד איכותי\משמעותי ועם הקב"א שקיבלתי. לפני הצבא
שמעתי שציונים גבוהים במבחן הפסיכוטכני מבטיחים הגעה לתפקיד טוב. אבל המציאות החליטה אחרת והתגלגלתי לטירונות כלל צהלית ותפקיד
שממש לא העלה לי את המוטיבציה להתגייס לצה"ל. אבל אם הזמן הרצון שלי לסרב פינוי בבקו"ם דעך, פה באמת הזמן עשה את שלו.
ואז הגיע היום "הנורא" - יום הגיוס. גררתי את עצמי עם התיקים לתחנת האיסוף, ושם עלינו לאוטובוסים ונסענו לבקו"ם. מה הרגשתי באותו היום?
אני כבר לא זוכרת, יכול להיות שעדיין הייתי במצב של סתירה של המציאות ועוד לא עיכלתי את זה שאני מתגייסת, ופשוט כמו זומבי הלכתי מתחנה
לתחנה בבקו"ם, עליתי על מדים ואז על האוטובוס למחנה הטירונות- מחנה 80.
הגענו למחנה לקראת הערב\לילה. לקחו אותנו לחדר אוכל, חילקו אותנו למחלקות\צוותים\חדרים, שלחו אותנו לשעת ט"ש והלכנו לישון. או לפחות כך
חשבנו, כי אחרי 15 דקות התחיל תרגיל למקרה של שריפה והריצו את כולנו החוצה. אחרי שנגמר הבלאגן הלכנו לישון וכך פחות או יותר הסתיים
היום הראשון שלי בצבא. אחריו הגיעו ימים אחרים, סגרנו שבת ראשונה בטירונות, עשינו מטבחים, שמירה, מדס"ים, א"ג, שיעורים, אימוני נשק,
מטווחים וכו וכו'. אני חושבת שכל אותו חודש הייתי במצב של "חצי זומבי", אני לא זוכרת מה הרגשתי במהלך החודש, או אם הרגשתי בכלל משהו,
לפי דעתי פשוט איכשהו כיביתי בתוכי את כל הרגשות וכמו שכבר אמרתי במצב של "חצי זומבי" העברתי את אותו החודש.
לא עיכלתי את מה שמתרחש וגם לא רציתי לעכל, פשוט זרמתי עם מה שקרה. ואולי הדבר היחיד שהצליח לעבור דרך בועת האדישות והניכור שהיה
מסביבי היו תורנויות המטבח. וזו הייתה תוצאה של תשישות פיזית. ומי שעשה טירונות במחנה 80 יבין על מה אני מדברת- על סחיבת קונטיינרים
מלאים באוכל מהמטבח לחדר האוכל שהיה אז באוהל מרוחק מהמטבח, בלי עגלות. אחרי זה משמרות של כמה שעות או בחדר אוכל, או במטבח
או בשטיפת כלים. ואחרי זה פינוי הקונטיינרים הרקים חזרה למטבח. הפסקה קצרה. ואז ארוחת צהוריים או ארוחת ערב.(לפי מה שאני זוכרת היינו
עושים רק 2 מתוך 3 הארוחות ואת הארוחה השלישית עשתה קבוצת טורנים אחרת).
ואז בשבוע האחרון של הטירונות מגיע קצין המיון ושולח אותך לעוד חודש קורס. קורס לתפקיד שאתה לא רוצה, קורס שלאחריו לעבור מקצוע יהיה
קשה עד בלתי אפשרי. אבל ידעתי על התפקיד שלי עוד לפני הגיוס, אז זו לא הייתה מכה, כי כבר היה לי זמן להתגבר על גזר הדין.
עוד חודש של קורס עבר לו. נו לפחות לא היו שם תורנויות מטבח. שרדנו. לימודים מ 8 בבוקר עד 6 בערב, אחרי זה מדסים. כל כמה זמן מבחנים.
לא נורא, אבל גם להגיד שנהנתי שם אני לא יכולה. גם החודש הזה עבר. ולקראת סיום הקורס קיבלנו עוד פעם קצין מיון שמיין אותנו לבסיסים
שבהם נשרת. ועוד פעם בהתעלמות מוחלטת מהרצונות שלנו. ככה קיבלתי בסיס יחסית מרוחק מהבית ובאותו שלב לא האמנתי שאצליח לצאת
משם יומיות. בשלב הזה הייתי עצבנית על כל העולם ואישתו, מיואשת, עם אפס מוטיבציה.מה שהתבטא ב...נפקדות. כי איך עוד אפשר לפתור
בעיות עם הצבא?
בסופו של דבר נפקדות גם לא יכולה להימשך לנצח ונאלצתי בכל זאת להגיע לבסיס, כי אחרי הכל צריך להבין מול מי מתמודדים. בסופו של דבר
הדברים זרמו בכיוון טוב והצלחתי לעשות שם יומיות. אבל המטיבציה נשארה באזור האפס ולשנות תפקיד או לתרום איכשהו לצבא כבר לא רציתי.
פשוט זרמתי עם המציאות. בסופו של דבר היה לי מזל בדבר אחד והוא שנפלתי על מפקדים טובים.
ועדיין במשך כמה חודשים הייתי מתוסכלת מהשירות בצבא ובבסיס. עם הזמן התרגלתי לבסיס ולתפקיד והצלחתי לראות חוץ מהמינוסים גם את
הפלוסים. אבל כמו שאומרים- שום דבר לא נמשך לנצח ובשלב מסויים המפקדים שלנו התחילו להתחלף והתחילו קונפליקטים שקשורים לתנאי
שירות. המאבק הזה התחיל בערך שנה אחרי הגיוס שלי כשהמפקדים החדשים רק נכנסו לתפקידם וניסו לבטל הסכמים שהיו לנו עם המפקדים
הקודמים על שעות יציאה, תורנויות וכו'. אחרי זה בערך לחצי שנה המאבק הזה דעך אבל כחצי שנה לפני השחרור שלי שום פעם הגיע לשיאו.
ואני לא מדברת רק על עצמי, במאבק הזה היה מעורב כל הגף, כמעט כל שבוע היו משפטים, וזה אחרי שנה רגועה שבה כמעט אף אחד לא נשפט.
מה שהציל אותי בזמן היה השחרור שלי. זה היה הדבר היחיד שמנע ממני לצאת לנפקדות נוספת, בסופו של דבר החלטתי לספוג תורנויות נוספות
ופגיעה בשעות יציאה שלי, אבל לא להיכנס לקונפליקטים שיכלו לעקב את מועד השחרור שלי. זה פחות או יותר האווירה שהייתה בגף אם לא להיכנס
לפרטים. חוץ מזה ליוו אותנו פקודות והחלטות הזויות של מפקדי הגף, שנראו כאילו המטרה היחידה שלהם היא למרר לנו את החיים.
את הצבא סיימתי עם טעם מר שנשאר איתי במשך חודשים ארוכים אחרי השחרור. ואולי רק עכשיו הצלחתי להשתחרר מהם, לפחות באופן חלקי.
נשארו כמובן גם זכרונות טובים מהתקופה, והיו תקופות שבהם נהנתי בצבא, אך היו תקופות שבהם ממש סבלתי שם. אז האם זו תקופה טובה
או רעה בחיי?
אסכם את זה בהשוואה. עכשיו אני עומדת לפני תחילת לימודים באוניברסיטה. אם לפני הצבא הייתי בטוחה שצבא יותר גרוע מאוניברסיטה,
כיום יש לי ספק בכך. בצבא אולי לא היה לי חופש אבל גם האחראיות שלי הייתה מינימאלית ולא הייתי מחוייבת לכלום חוץ מהגעה יומיומית
לבסיס, ואם אפשר יהיה לקרוא לזה כך- זו הייתה תקופה ללא דאגות.
אבל באוניברסיטה אני אצטרך ללמוד, לגשת למבחנים ולהפיק תועלת מהתקופה הזאת. אני אהיה חייבת להשקיע ולהשיג תוצאות. כי הפעם
התוצאות חשובות לי וישפיעו על החיים שלי שלא כמו בצבא שבו אפשר היה לשים פס על דברים ולעשות הכל בצורה הכי עילגת.
כנראה שהתקופה ללא דאגות הגיעה לקיצה. עכשיו יש לי חופש מוחלט- אני בגירה, סיימתי צבא, אין לי מחויבויות וכל מה שנותר זה להבין מה אני מתכוונת לעשות עם החופש הזה.
כינוי:
Salonica
בבלוג זה
בכל הבלוגים
