תן לי סיבה להאמין ש

אולי אני לא מסוגלת לאהוב, לא מסוגלת להרגיש.

כדי לאהוב אחרים צריך לדעת לאהוב את עצמך , לא? נדמה לי שקראתי את זה באיזה ספר. אולי זה היה רק סטטוס בפייסבוק. אולי ציטוט קצת יותר מפורסם. אבל אני זוכרת שזה נפס לי בעין ונתפס לי בראש. לא אוהבת את עצמי, שום מילימטר בבשר הזה ולמען האמת גם לא את מה שבפנים. אז מתרגלים. במקום לשנות את המצב, אחריי אינסוף כשלונות וויתרתי והתרגלתי. 

לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד בו אני לא מזלזלת בעצמי הוא האינטיליגנציה שלי, אם כבר מדברים על אהבה עצמית ואם אני ממש ממש מתעקשת להחמיא לעצמי. לא טוענת שאני חכמה, אבל לא מוצאת אותו כאחד שיאתגר אותי. וזה חסר וזה מורגש וזה חבל. 

איך אני מסוגלת לחשוב בכלל שאני אצליח לאהוב אותו, אצליח להרגיש אליו רגש אמיתי, כשאני לא יודעת איך רגש אמיתי נראה?

אני לא אדע גם אם הוא ישב לי מתחת לאף...

כל החזרה לעבר, חוסר התקדמות, החוסר עשייה הזו ביומיום וחוסר הגעגוע אליו..

מזכירים לי כמה שמשהו בי לא בסדר. שיש דברים שלא יקרו, כמו הרגשת האושר ההוא שאני יכולה רק לקוות לו. 

אני דפוקה מידי, באמת שפשוט נדפק בי משהו. וזה מה שיעצור כל דבר טוב שיכול לקרות לי בחיים.

אני לא יודעת אם הוא נכנס בהגדרה של "דבר טוב", אבל אני מתקשה לתת לזה את הצ'אנס שהראש והחברים ממליצים לי לתת.

לעיתים אני תוהה אם לא מגיע לי בחור כמוהו... משמע מגיע לי משהו יותר טוב. 

הייתכן? למה שמישהו יותר טוב ירצה בי, למה שמשהו יותר טוב בכלל יקרה לי?

כל חוסר האהבה הזו אוסרים עליי לקבל מילים, מחמאות, או לתת אותן, גם כשאני באמת רוצה. קול קשוח ועבה צועק לי בתוך הראש ואוסר עליי, ממש אוסר, לומר משהו שיגרום לי להיפתח. נקודות חולשה. תורפה. במיוחד איתו, האחד שאני מתעקשת להישאר קשוחה לידו, לא להביע רגש כגון געגוע, גם כשלעיתים רחוקות למדי אני באמת מרגישה אותו. 

תסביכים תסביכים, חוסר אהבה והערכה עצמית. כל אלו בשילוב עברי הכושל והמתפרק בכל הקשור למערכות יחסים ואהבה הופך אותי לנכה רגשית.

פשוט אדיר. 

כבר אמרתי שאני דפוקה.