תן לי סיבה להאמין ש

הוא לא כאן ואני מתגעגעת, משתגעת מגעגועים, מרגש שלא ידעתי שאפשר להרגיש.

 שאני אי פעם אצליח להרגיש רגש כלשהו, מי תיאר לעצמו בכלל שזה יהיה כה חזק.

וכשהוא פה אני נחנקת. נחנקת ממילים שהוא ממטיר, מרגשות שהוא מביע, ממחוות שהוא לא מהסס לבצע.

ואני, עם החומות האימתניות שבניתי והציניות האינסופית שפיתחתי בשנה האחרונה, שותקת. נחנקת לי בשקט בעודי מבטלת עוד פגישה איתו.

עוד קירבה פיזית ועוד נסיון לשיחה בוגרת שייפסק.

כי לא התראינו שבוע. או שבועיים או שלושה, והמיטה שלו קרובה מידי. 

בזמן החופשי באמצע השבוע אני מוצאת את עצמי חושבת על כמה שאני לא מכירה אותו, והוא לא מכיר אותי.

לאנשים אחרים אני נותנת לקרוא לי את המחשבות, להשלים לי משפטים, להכיר כל ס"מ בחשיבה שלי..

והוא מכיר אותי פיסות פיסות. 

מכיר רק את מה שאני נותנת לו, ולא מבין רמזים. אולי כאלו הם הגברים, ועל כן מובן למה אני מתגעגעת לאהבת נשים.

לא מבינה גברים.

כשאני מולו כל המילים מתבלגנות לי. הן יושבות בראש אבל השורות נעלמות.

ושניה אחריי שאנחנו נפרדים, אני עולה הביתה והכל שוב בראש, לא נותן לי מנוח. לפתע כל המילים מובנות, כאילו היו שם תמיד.

לתפוס את עצמי בידיים. 

לתת לו להבין את הראש שלי.

להירגע, לשחרר, ללמוד להרגיש. ולא רק געגוע..