כל השבוע הזה.. אלוהים צוחק עליי.
מוכנה להישבע.
באיזשהו שלב אני הולכת בראש מורם ובידיעה שדברים הולכים להשתבש,
ושזה רק שאלה של "מה ישתבש קודם" .
ערימה של "בואו נדפוק אותה" ו-"בואו נפיל עליה עוד קצת מזל רע" ..
הכל שטויות, באמת שטויות. אבל כשזה מצטבר בתקופה קצרה של שבוע זה פשוט עלול למוטט.
חשבתי שהדובדבן שבקצפת היה כשהרכבת נתקעה בין תחנות והתעכבה במשך שעה וחצי,
אבל וואו. כמה שטעיתי.
הדובדבן שבקצפת היה לראות אותו בלילה של שישי ,
ולגלות שהוא עובד באחד המקומות שאני יותר אוהבת להגיע אליהם בשעות מוזרות של הלילה.
כנראה פשוט לא טרחתי להסתכל מסביב ושקעתי בחבורת האנשים שבאתי איתה,
כי כשראיתי אותו זה כבר היה אחריי שעה ארוכה של בילויי.
לא דמיינתי בכלל... לא תיארתי לעצמי בכלל... כמה זה יכאב. כמה יכול לכאוב..
כל הכאב הזה, שלא הרגשתי כבר חודשים... 8 ליתר דיוק, פתאום הכל עלה.
הלב שלי התחיל להתחרפן ולהשתגע ( "הלב שלי עומד להתפוצץ" יכל להיות סאונדטרק מצויין לאותו רגע),
וכל מה שהיה חסר לי זה אוויר.
כמה שהשתדלתי לא ליצור קשר עין.... רציתי. רציתי שיראה. רציתי שיגיד . משהו. כל דבר. אפילו שלום.
לא ציפיתי לחיוך או לאיזו מחווה גדולה.
רק ל.. לא יודעת אפילו מה.
האמת בכלל לא ציפיתי לראות אותו שם ובכלל לא הייתי מוכנה לזה נפשית.
להיתקלות הזאת בו.
למה.. פשוט .... כואב...
ולא הולך. כלום לא הולך...
אמרו לי שזה עניין של תקופות.
אז אני מוכנה לתקופה חדשה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me