תן לי סיבה להאמין ש

יושבת מול הדף הריק. כבר יומיים חושבת רק עליך. 

אולי כי יש לי יותר מידי זמן פנוי, ואפס מחשבות למלא אותו בו.

אז אני נודדת אלייך. 

לימים ההם, לשעות ההן. 

אליך עכשיו, שובה אותי כל פעם מחדש, עם המילים הקטנות, והדרך שלך...

לדעת אותי. 

במילים. 

מרחוק. 

להכיר אותי ולא לראות אותי בכלל מעל חצי שנה. 

נוגע בי בכל מילה שלך, מזכיר דברים ששכחתי שספרתי לך פעם, 

נזכר בפעם הראשונה שנפגשנו, או בפעם ההיא שישבנו על קצה הצוק ואני פחדתי. 

איך אתה זוכר שהבטחתי לבשל לך או שאני מסמיקה בכל פעם שאתה מחמיא לי?

קורא לי באותו כינוי חמוד של אז, ואני כבר נמסה. 

נמסה. 

בניתי את החומות האלה מסיבות מאוד ברורות. ככה זה כשכבר חודשים, או שנים, 

שהפחד מפגיעה שולט עליי. 

וזה בסדר, השלמתי עם זה ולמדתי לחיות. ואז אתה חוזר, ושוב, אני מאבדת את עצמי לידך. 

ואתה לא רואה את זה. אתה בשלך, 

עם המילים , המחוות הקטנות, עדיין אפס מעשים. כמו אז. 

הפעם מפחיד אותי קצת יותר, להיפגע פעם שניה זה כאב אחר.