תן לי סיבה להאמין ש

זה היה מתישהו בנובמבר האחרון. ישבנו על הספה הטיפשית אצלי בחדר, ולא הפסקתי לחייך. באיזשהו שלב עצרת הכל והסתכלת עליי ״את רוצה לנשק אותי מהרגע שנכנסתי, נכון?״ לרגע תהיתי אם אתה קורא אותי טוב מידי, אחריי שבועיים של שיחות ללא הפסקה, או שמא זה היה ברור כלכך. וזה שבה אותי. הכנות המפחידה, השיחות הבלתי פוסקות, ואתה. אז היום אני עוברת את הימים שלי ואני בסדר גמור.

והימים עוברים. והכל בסדר. חוץ מהרגעים בהם אני נתקלת בשירים הקטנים או קטעי קריאה, מהסוג שאני אוהבת לקלל את מי שכתב אותם. ואז אני תוהה איך אתה. אם אתה עוד חי, ואם אתה בסדר. אם אתה מתחיל לעבוד ומעניין מה הוא מתכנן להמשך. לא זוכרת שדיברנו על העתיד, זה תמיד מסקרן. מנסה לא להריץ בראש רגעים יפים , או רגעים בכלל.

מחליטה ש״הנה. זהו. די. יש פה איזה בחור שיכול להיות טוב...״ והוא לעולם לא באמת. טוב ז״א.אולי הוא בסדר אבל הוא לא זה.

שיהיה.

ממשיכה הלאה.

אומרים שזה טוב להתחיל ככה שנה חדשה.