מספרים לי שעוד לא נחתתי, וקצת קשה לי לשמוע.
התקבלתי ללימודים , מניחה שלפחות אחד מהצעדים הבאים בחיי ידוע.
נחתתי , העולם לא עצר וחיכה לי.
הגעתי, התאקלמתי לאט לאט. מעכלת.
לא את החוויה כבר, כמו את מה שעומד לבוא מעכשיו...
ברגעים של פיכחות והגיון שזורם לי בעורקים,
אני מבינה איך נתתי לו לדבר ולהתייחס אליי.
איך נתתי לעצמי ליפול לכל המילים היפות ולקנות כל דבר שיצא לו מהפה.
לקפוץ מכל הודעה , להתרגש מכל טלפון.
איך נתתי לו להשתלט עליי ככה, ולעצמי... להתרפס לרגליו?
להפוך את עצמי לדבר שמובן מאליו.
טעיתי אי שם לאורך הדרך, ועכשיו הזמן לצאת מזה, כי זה קשר חולה.
אם בכלל אפשר לקרוא לכל ערימת התהפוכות הזו קשר.
אני יוצאת מהמוכר ומגלה שבחוץ לא קל.
כל ההתלהבות והסקרנות של ההתחלה ספר מרגשות ספק מרגיזות אותי.
כל כך רגילה לדבר ישירות ובקלילות ישר ולענין,
צעד שכל המשחקים האלה מצחיקים בעיניי.
אז .. עכשיו תורו של החדש לעשות צעד?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me