תן לי סיבה להאמין ש

פעם אינספור השבוע שאני חוזרת לדירה הריקה ונותנת לדמעות לצאת. 

לפעמים מצליחה להתאפק דרך כל המעלית, 

ולפעמים, כשאני חזקה במיוחד גם לאורך הנסיעה באוטו. 

ולפעמים.... לפעמים זה לא עובד לי וכבר בדרך המחנק הופך לטיפות מלוחות.. 

אבל הכי נורא שיחד עם הדמעות צפים הרגשות.. 

ואז כבר יותר קשה להתמודד. 

להתפרק היה יכול להיות הרבה יותר נוח אם היה מי שילטף אותי בזמן שאני בוכה. 

ככה, בלי מילים. 

אפילו בלי איזה "הכל בסדר" רנדומלי ולא קשור. 

שיסתכל עליי בלי מילים, וירגיע. 

רק לדעת שהוא פה. 

אין לי כוחות להסביר למה התקופה הזו לא טובה לי. 

והצורך לכתוב מוכיח את זה - שהתקופה הזאת חייבת לעבור. ומשום מה היא תקועה...

ואני לא מוכנה אליה.

\\

זה כבר לא רק ההיא במראה שאני שונאת,

אלא גם את מה ששם בפנים. 

חסר לי, אלוהים, חסר לי משהו עם משמעות. 

משהו שייתן לי את ה.. משמעות , את הכוחות. את הרצון והאהבה לשמש, לירח, לכוכבים.

לשקיעה המופלאה שראיתי היום, ובכלל לא היה לי עם מי לחלוק את הכמיהה שלי לשקיעות כאלו. 

הלוואי שהייאוש היה נעשה יותר נוח.