לפני קרוב לשנה סיימתי את זה. נפגעתי, נפגעתי מעצמי, נפגעתי מהסיטואציה, נפגעתי בעיקר ממנו. ב12 החודשים האחרונים דאגתי להאכיל את עצמי במגרעות שלו, באדיוטיזם, בטעויות. שנה שלמה שכל מה שאני זוכרת מבן אדם שהיה לי כל כך חשוב זה.. איפה טעינו. איפה הוא טעה. ולפעמים, ממש לפעמים, איך הוא גרם לי לחייך. שנה, עברה שנה עד שהסכמתי להיפגש עימו. שנה שבמהלכה הייתה לו מישהי חדשה, שנה במהלכה סיננתי, התרחקתי, התקרבתי, השתנתי. ברגע של אווילות רגעית הסכמתי, הסכמתי להיפגש. והוא בא, ממש כמו פעם. באוטו האפור, לבוש בחולצה שחורה ומשקפי שמש, תספורת צבאית קצרה שהלמה אותו והזיפים.. זיפים שמאחור יותר הסביר , "זה בגלל הצבא.."
עוד לפני כן,כשרק יצאתי מהקלחת הלב שלי הלם, כמו משוגע שיודע מה מצפה לו. לא הצלחתי להתאפר כי היד רעדה, משהו בבטן התהפך.
פגשתי אותו בחולצה לבנה שהתנפנפה מעצמה ברוח ובשיער שארך בשנה האחרונה. הכל כדי להוכיח לו שהשתנתי. להראות לו שאני לא אותה ילדה קטנה, לא אותה טיפשה כנועה. נכנסתי לאוטו בהחלטיות, אחרת, בטוחה בעצמי. סיבוב רגלי, כרגיל, מתיישבים באותו ספספל ישן, בנוף המדהים של השקיעה. אחרים, לגמרי אחרים. אני רואה את זה בעיניים שלו, בצעד המהיר שלי, בהחלטיות החולפת. נושאי שיחה חולפים, דקות ארוכות של שתיקה מעצבנת. יש דברים שלא משתנים ככל הנראה, הצבא נשאר אותו צבא, האזרחות נשארה אותה אחת. ממלמל משהו על ארוחת שישי שהוא צריך להגיע אליה, אז אין הרבה זמן. אבל הזמן חולף, והוא לא נוסע. מתקרבים, יושבים קרוב יותר, אני תוהה כמה זמן יקח לו לעשות צעד ולהפסיק להיות פחדן. והוא משגע אותי, אחרי 4 שעות תמימות הוא מצליח לשגע אותי. כל כך קרוב אבל בשקט, לא עושה כלום. ואני מחכה.. מנסה להוכיח את עצמי. אחרת, שונה, חזקה יותר. כנועה פחות, הרבה פחות. הנשיקה שלו הייתה כל כך נינוחה, הרגישה כל כך... משהו שאמור לקרות. משהו פשוט. להיות בין הידיים שלו, העלה נשכחות, נינוחות וכיף ורוגע, כאילו לא עברה שנה. והוא מנסה לברר, לברר מה זה. מה שנינו, מה הולך בינינו. ואני אבודה, כרגיל. הפעם לא כנועה, אבל כרגיל שותקת. יש לו מה להגיד, הוא ממלמל, אבל הוא לא רוצה שאני אפחד ואברח. לא רוצה להפיל עליי הכל בבום, אז צעד צעד. הוא אומר שהוא יודע מה הוא רוצה, ואני.. תוך כדי התפרקות בין זרועותיו, שואלת מה. אותי , הוא אומר במילים לא מילים. שניה לאחר מכן אני עוצמת עיניים ומרגישה את הנשימה שלי נהיית איטית. האוויר מפסיק להגיע לריאות והנשימות העמוקות לא עוזרות. "הנשימה שלך מוזרה, מה קרה?" לא מצליחה לדבר, הראש ספק מסתובב ספק מאיים ליפול ממקומו. "זה בגללי?" הוא מתיישב מולי ומנסה להרגיע אותי "להביא את האוטו, להקפיץ אותך הביתה?" אנחנו במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלי, אז העניין נראה לי מיותר. "לא... זה הראש... בוא נלך.." אני לוחשת. ואנחנו הולכים, מידי פעם מחזיקים ידיים, מידי פעם הוא צוחק שאני ממהרת. כל הזמן צעד לפניו. ליד האוטו שעמד מתחת לבית הוא שאל מה עכשיו. לחשתי שיתן לי לחשוב, כי אני לא יודעת. אני קצת אבודה. "את מדהימה. קחי לך זמן, דברי איתי כשתרצי" . נפרדנו בחיבוק דוב ובנשיקה. לא היו לי הכוחות (והאומץ) להגיד לו כל מה שעבר לי בראש, את כל השאלות, התהיות והפארנויה.
אוי כמה פארנויה. שאלות אינסופיות על למה עכשיו, מה קרה עם החברה, למה הוא חיכה... הפחד להיפגע, לחזור על טעויות ולדפוק את הראש בקיר.
מצד שני אני בוגרת יותר, אחרת יותר, פחות טיפשה. אולי משהו יהיה אחר, שונה, בכל הדבר הזה בינינו.
מצד אחד הרגשת הביטחון והטבעיות כשאני בין הזרועות שלו , בחיבוק החם והעוטף שלו... ומצד שני תהיות על כמה שהטעות הזאת טיפשית.
איפה אני מקבלת עכשיו תשובות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me