תן לי סיבה להאמין ש

"צהל שלי היה קצת אחר.. אתה יודע?

צהל שלי הכיל ערכים. גם אצלי וגם אצל הסובבים.

אנשים ששילמו על כל דבר בזחילות, שבתות, ומסעות.

ניווטו, למדו, אכלו חול ולמדו עוד קצת." 

("חס וחלילה. רק לא זה." אתה זורק לי לאוויר.

הלוואי שהייתי ממשיכה לדבר. אומרת לך את כל זה.)

והם עשו הכל... ספק כי האמינו במה שהם עושים ספק כי הם עדיין צעירים.

עבדתי עם אנשים שנלחמו להגיע לאן שהגיעו. מה עבדתי. הייתי אחת מהם!

אז אכלנו המון חול כי זה מה שהיה. 

ולא יצאנו להמבורגרייה החדשה שנפתחה או עקצנו ניין-טו-פייב.

אני הייתי מוקפת באנשים שכמוני, קמו כל יום מוקדם,

וסיימו את היום שלהם הרבה הרבה אחריי שהיה צריך.

שילמו , כמוני, בשעות שינה , רוגע והבריאות הנפשית שלהם,

כדי שדברים יעמדו. שדברים יצליחו. 

לא בשביל המחמאות, ולא בשביל הכנסים היוקרתיים, ולא בשביל עוד קצת ת"ש.

כי לא קיבלנו אף אחד מהם.

עשינו את זה כי האמנו במה שאנחנו עושים. הבנו את החשיבות. 

ואתה..

אתה מדבר איתי על ת"ש. ואיך עוקצים אותו יותר. ואיך ב4 אתה כבר בבית. 

וכל השבוע אתה ב"הפניות".

ואני קצת רותחת מבפנים, כי אני נזכרת בשנתיים האחרונות שלי. לעומת שלך.

לא שלא ידעתי על קיומם של אנשים כאלה, 

פשוט לא האמנתי שאתה אחד מהם. 

חשבתי שאתה טוב יותר, בחור עם ראש על הכתפים. 

שיש לך קצת..

איך קוראים לזה?

אה.

ערכים.

הייתי שם. הייתי חלק מהמערכת.

הייתי שחורה אבל עם המון אמונה במה שאני עושה.

ומצד שני אני כבר לא חלק מזה. 

אז תעשה מה שאתה רוצה. המערכת מטומטמת, ואפשר לעקוץ אותה. 

אבל אפשר גם.. לא.

אני מבינה שאתה חיי את זה בדיוק עכשיו.

סיימת את התואר וכבר התמקמת לך בצבא ומצאת הנקודה שלך.

אבל החרק הקטן הזה מזמזם לי בראש. מציק לי נורא. 

אנחנו במקומות שונים כל כך , וזה בכלל לא אמור להפריע לי,

תעשה עם החיים שלך מה שמתאים לך, אבל..

תפסיק לספר לי . 

כי אני בשירות שלי הופתעתי לקבל את ה"תודה", ואתה..

אתה בצבא אחר. 

גר אצל ההורים בגילך המופלג ולא מבין מה קשה כל כך במערכת הזאת.

בצהל. 

אבל אני בכלל במקום אחר. אז בכלל לא אכפת. 

דמעות. המון דמעות.

אשקר אם אומר שאני כועסת. כי על מה בכלל יש לי לכעוס? זה יהיה שימוש טיפשי ולא נכון במילה.

אני לא כועסת. אני מאוכזבת, כואבת, מתוסכלת, המומה... 

אבל לא כועסת. 

אני בודדה. 

רע לי. 

ואני בודדה. 

ואני חושבת שהתקופה הקרובה היא פתח קסום לעולם הדיכאון עבורי.

להתבצר עם אוכל ושמיכה, טלוויזיה וספר, עצלנות נוראית ובדידות מקפיאה. 

ואני צועדת לתוכו, לעולם הזה. אומרת לעצמי את אותן מילים , תמיד. 

למה לא?

כי למה לא בעצם. למה שאני לא אכנס לשם. כל כך קל שם. יותר. קסום כמעט. 

מה האלטנרטיבה שלי? לנסות לעשות עם עצמי משהו... ? לא קורץ. 

גם ככה בודד לי פה. לבד לי , נורא. אין אף אחד, באמת. באמת אף אחד. מעולם לא הייתי כלכך בודדה ומפוחדת. 

אני מפחדת ממה שיבוא , מפחדת מהבדידות... מפחדת שזה לא יפסיק לעולם, מפחדת שגם בתום התקופה הזו..

ההרגשה לא תשתנה. וזה כואב. זה כואב כמו שרק ... כמו שרק בדידות יכולה לכאוב. 

לא נועד שיהיה לי טוב. אני יודעת את זה עכשיו. 

תמיד הייתה לי מן מחשבה כזאת בראש. "למה לי לא יכול להיות טוב?" 

למה? אז הנה למה. כי זה לא אמור להיות. לא אמור להיות לך טוב .

את צריכה להיות בודדה, ומוזרה , ומכוערת ולבד. 

כי מי ירצה אותך . למה שהוא ירצה אותך. למה שמישהו יקום בבוקר ו.. ירצה אותך. 

התלותית המגעילה הזאת, השמנה המוזרה שהוא כל הזמן מנסה לרמוז לך שאת דכאונית מידי בשבילו. 

אז סליחה באמת. 

וסליחה מעצמי , ש.. נתתי לעצמיי להגיע לשם. 

-

הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, תהני ממנו , מעבר לגדר. 

תסתכלי ותתמלאי קנאה. 

לך יהיה טוב, יום אחד, אולי, אל תבני על זה. 

באחת השיחות הארוכות הראשונות שלנו אמרתי שאני צריכה חיבוק. חיבוק חזק שנותן כוח. 

אמרת שאתה טוב בכאלה, ואתה מוכן לתת לי אחד. 

מאז אתה חייב לי אותו, מידי פעם נזכר ומעלה בדרך אגב שאתה חייב לי חיבוק (ולאותה רשימה התווספה גם סטירה ועוד חיבוק).

לא אמרתי סתם. אני לא אומרת דברים כאלה סתם. 

אני באמת צריכה אותו. יותר מהכל, אני צריכה את החיבוק הזה. 

ולא כמחווה רומנטית או אפלטונית או "אלוהים מה לעזאזל". 

אני צריכה חיבוק שיחזיק אותי, שישאיר אותי נושמת, שיביא לי כוח. 

אתה אומר שאתה לא כולך רק דיבורים, בנתיים אתה כולך רק אכזבות.