איזה אחד מלפני מיליון שנה, שרצית מאוד,
מספר לך שהוא יוצא עם מישהי. מישהי שבעקיפין את מכירה.
זה עושה לך קצת קווץ' בבטן, אבל כל כך קטן,
עד שאת בעיקר שמחה בשבילו, מחייכת ומרעיפה עליו את כל ה"מזל טוב" שבעולם.
שבועיים אחרכך הבחור האחר, החדש, שכבר מזמן לא חדש,
מספר לך בדרך-לא-דרך על איזה מישהי,
וכשהוא מספר עליה הוא בוחר להשתמש במילה "חברה".
הבטן שלך עושה שוב את אותו הקווץ' , אבל עכשיו הראש שלך והלב מפסיקים להקשיב אחד לשני.
הדמעות עושות את שלהן.
לא בגללו, או שכן, אבל כנראה שלא.
בעיקר המחשבה ששוב מצאת את דרכך ל"פרינד זון" , והנה שוב זה קורה.
כל השנים האלה שהתרגלת לשמוע על החברות, ידידות, יזיזות ומה שביניהן,
של כל הידידים שלך.
ולפעמים, אבל רק לפעמים, קיווית שמישהו מהם מספר לאחד החברים שלו עלייך,
באותה צורה בדיוק.
עם חיוך קטן וניצוץ בעיניים.
-
אז הוא כתב לך משהו, והשחיל את המילה "חברה" לתאר איזו מישהי.
את מהססת, והפעם מהססת באמת. איך עונים על זה.
איך מאבדים בחור שרצית לטובת... אחרת?
והוא אפילו לא יודע, כמובן.
זייפת פרצוף מחייך וחתכת את אי הנוחות שלך כששאלת אותו עליה.
סיננת לעצמך משהו על זה שהנה שוב את הידידה של כולם,
וההסטוריה חוזרת על עצמה. את כל כך רגילה להיות האחות של כולם,
ש"מה זה בכלל משנה. עוד אחד."
את רוצה להישבר, את רוצה לבכות, את רוצה להתפרק, אבל בכלל אין לך זכות.
כי לא הייתם כלום. אפילו לא בדרך לשם.
ובכלל למי יש זמן לגחמות האלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me