חרדלש אבוד בחיפה

או "הפעם הראשונה שסיפרתי להורים"

עבר עלי שבוע קשה,שבוע של לבטים האם לקחת החלטה. עד כמה אני בטוח בעצמי בשביל לעשות צעד קיצון שכזה. אני די לבד עם המחשבות שלי. לא התייעצתי עם אף אחד וגם לא הרגשתי צורך כולם נראו לי... מטומטמים.

לפני שבוע סיימתי עוד סדרת ספרים שקראתי מתחת לשמיכה, או בשעות שאף אחד לא נמצא בחדר (למה החדר שלך כל הזמן נעול?) ניתחתי את המצב והחלטתי להתחיל בצעד הראשון "לספר להורים". כמובן גם זה צריך להעשות נכון ואני צריך להרגיש נוח מספיק בשביל לומר את כל שרציתי ולהימנע מלחץ וגמגום.

עצרתי את הנשימה וחייגתי. מחשבות ניסו לפרוץ לתוכי כל אותו רגע ועצרתי אותם. הייתי ממוקד בכך שעלי להודיע ויהי מה. אבל אז שמעתי את אמא שלי והרגשתי הרבה פחות בטוח. מכל המילים שיכלו להעביר את המסר בחרתי כנראה בגרועות יותר היא לא הצליחה להבין מה אני מתכוון ב"אני לא מקבל את המסלול שגדלתי עליו" וגם כשהסברתי לה ש"אני לא מקבל את דרך החיים הזו" זה לא ממש עזר.

אז אין ברירה צריך להשתמש בשדה סמנטי ברור יותר "אני לא מקבל את הדת כנכונה" שתיקה! (אלא מה) השיחה התנתקה משום מה... העפתי מבט בקומה והאזנתי לשקט שעטף אותה. עדיין לא מחשבות, עדיין תצטרכו לחכות עד שהחלק הזה יהיה מאחוריי.

"אבא שלך אומר שתגיע לבית" היא אמרה כשחזרה אלי כעבור דקה.

לא חיכיתי, ארזתי מיד שקית בביגוד הבסיסי ביותר התכוונתי לחזור בהקדם.

הוא המתין לי ברכב כשירדתי בתחנה הקרובה למושב. זה לא הולך להיות קל בשביל שנינו. מייד כשנכנסתי הוא תקף אותי על "השטויות שאתה מספר לאמא שלך, בשביל מה אתה צריך לספר?" "בסדר, אני לא אספר" כל הדרך חזור התעסקנו בכמה אני טועה ולא שם לב לכך שזה הכרח להאמין ושלל טענות בנושא כשאני מגיב חלקית ובעיקר מתרכז בלהעביר את המסר שזה המצב.

"דיברתי עם הנהג של אחד ממחזירי התשובה המפורסמים הוא יסדר לך פגישה ותדבר איתו". הסכמתי. עבורי זו גם הייתה הזדמנות לא להשתנות כי תכל'ס למה לי, זה כל כך לא ברור וקשה לעומת המצב הנוכחי שבו אני כבר נמצא וקל לי בו.

התאריך לפגישה נקבע מהר, תאריך אולי מכוון למעשה, ערב יום כיפור.

מכאן הסתבר לי שמדובר בתקופה של פגישות עם שלל מרצים בתחום והתכתבויות אינסופיות.

הגעתי מוכן ככל שיכולתי הייתי יושב וכותב לעצמי נקודות שחשוב לי להעלות מצרף מקורות ומוודא שאוכל לבסס את דברי במידה ואצטרך. ברובן המוחלט של הפגישות התברר כי זה היה בזבוז זמן מוחלט מבחינתי, בעוד אני באתי מוכן הרי שהצד השני היה עסוק בלהטיף ולא להאזין למה שיש לי לומר. בעוד אני מגיע עם סיכומים וחומרים, הרי שהוא ביטל אותי בהרף עין והתעסק בסיבות שהביאו אותי לשאול ולא בתוכן שהבאתי. היו מקרים שהיה לי ברור שהצד השני משקר ולא טועה.

כל יום נקבעה פגישה ותמיד הלכתי למרות שבשלב מסויים היה נראה לי שבטח זה יהיה עוד בזבוז זמן, היה לי חשוב להראות לאבא שלי שאני מוכן לשמוע וההחלטה שלי לא נובעת מאטימות.

במשך כל אותה תקופה תחושת דכדוך הקיפה את הבית. היה לי קשה להסתכל להורים בעיניים, הבית גם לא תפקד כפי שהוא רגיל. הרגשתי מאוד לא בנוח עם המצב שנוצר. לא ראיתי אותם משלימים עם הסיפור והדכדוך משפיע עליהם.

אין לי ממש ברירה חשבתי, אז החלטתי לשנות כיוון. "השתכנעתי" הודעתי לאבא שלי. בתחילה הוא שידר ספקנות "אתה בטוח? כי השיחה האחרונה שלך עם אורי הייתה מאוד מלחיצה" "כן. כלומר, יש לי עוד שאלות אבל אני מבין שזה רק שאלות ולא יותר מכך".

עוד באותו לילה ארזתי את השקית והתכוננתי לחזור לישיבה, בדיוק נגמרה תקופת בין הזמנים. החופש הישיבתי. רק דבר אחרון לפני שאני הולך לישון. הוצאתי את המחשב החוצה לאזור עם קליטת wifi שלחתי מייל "אבקש לקבל מידע על ויתור מעמד בן ישיבה".

כמעט שנתיים אחריי והנה אני חוגג סילבסטר. אז זה.