היה לי לילה עמוס עם ממ, הלכנו לישון מוקדם בבוקר, קמתי רק בצלצול השלישי, לא של השעון מעורר, לא חשבתי בכלל לשים. "3 שיחות שלא נענו אמא" פאק, אני צריך להספיק להגיע לפני שבת.
"כבר מאוחר, אני עוד מעט צריך לצאת" אמרתי לממ שעדיין לא התעוררה, התגובה הייתה מיידית. בחמש דקות הקרובות מצאנו את עצמנו אורזים ודוחפים הכל, (תוך כדי ניסיון להיזכר אם שכחנו משהו... זה תמיד שם).
קפה. לעשן... ולצאת.
שבת אצל ההורים. זה כמובן גם אומר להחזיר את התחפושת. אז יש לי עלי כיפה שחורה מוכנה לכל מקרה שאצטרך לשלוף אותה.
נפרדנו בתחנת הרכבת, המשכתי לאוטובוס במהירות תוך כדי שאני שולף את הכיפה. כמובן שגם לא לבשתי חלילה ג'ינס או כל לבוש שנתפס כפרובקטיבי, הדמות שלי אצל ההורים היא בחור ישיבה, חרדי, ליטאי, שיצא לעבודה וזנח את דרך הישיבה, אך לא את הדת. (מדהים כמה הגדרות יש לדבר הזה).
ירדתי בתחנה שעה לפני כניסת שבת, עבור אבא שלי זה היה מאוחר בשביל לקחת אותי, למזלי אחותי הגיעה לבקר גם עם החבר (שידך) שלה שיש לו גם רישיון. חצי שעה לפני שבת הגענו למושב. ובכן... היו עלי כמה דברים שהתחייבתי לתת. הבאתי לאחותי את הפלאפון שקניתי לה (הכסף שלה), דבר שגרר תגובות נזעמות מצד אבא.
הלכתי לבית הכנסת עם שני אחיי והחבר של אחותי. אני בחליפה שחורה וחולצה לבנה כמיטב המסורת... שלום עליכם וסעודת שבת.
משהו עבר על אבא שלי, הרבה דברים קורים עם אחותי לאחרונה וזה משפיע עליו.
הסעודה לוותה בהרבה הערות וצעקות בין אבא שלי לאחותי על זה שהיא לא בתלם (מיזרוחניק'ס) לא די בכך שהיא מקפלת את החולצה מעל המרפק, ועכשיו... הפלאפון הסורר. אמא שלי יצאה להגנתה וניסתה לשכנע אותו להניח לה. בשלב מסויים היא טענה כלפיו שהוא נורא מלחיץ וקיצוני ושבגללו אני לא מספר להם את האמת...
הם הסתכלו עלי, לא הגבתי, הסתכלתי חזרה. יש בפירוש שינוי בגישה של אמא שלי לסיפור חשבתי. "אני כבר החלטתי, השתניתי, את הילדים שלי אני אקבל בכל מצב, לא כמו ההורים שלי" זה כבר כמעט שומט את הקרקע מתחת לסיבה שלא סיפרתי.
"הוא מספר הכל. הוא הולך לבית כנסת. (מבט שלו והנהון בראש מצידי). מתפלל שלוש פעמים. מניח תפילין. קובע עיתים לתורה". "הוא לא מספר הכל, סמוך עלי"... היא קראה לי לחדר לדבר. אבא התנגד, "אני גם רוצה להיכנס" עבורי זה היה תירוץ להימנע מלספר כרגע. קשה לי לסמוך על רגע של הבנה מצד האמא, לטווח הרחוק יותר, דברים עשויים למרות הכל להשפיע.
למחרת היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שנדבר, והזמן אכן הגיע לפני תפילת ערבית של מוצ"ש. אבא שלי כבר יצא לתפילה, נשארנו ואמא שלי דרשה את האמת. "אני מבטיחה, לקבל אותך בכל מצב... אבא לא ידע". את ההחלטה כבר קיבלתי לפני, לספר את האמת. וסיפרתי... סיפרתי עלי, על התפיסה שלי, על הקשרים בחיי ("הו, אז אתה לא הומו תודה לאל")... סיפרתי שאני מעשן.
"אני רוצה גם" הגיבה והופתעתי.
בסצנה הבאה מצאתי את עצמי יושב עם אמא שלי במחסן בחוץ כששנינו מעשנים. דיברנו עוד עליה ועלי... לא האמנתי שזה באמת קורה. אמנם לא היה לה קל,אבל משהו שינה אותה, אולי זו אחותי... האדם החכם בבית. אבל כנראה התחושה שלחיות מבלי להיות בטוח קשה יותר ושהיא לא באמת מוכנה לנתק.
בינתיים נראה שהיא באמת מוכנה לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
