כשאנחנו צעירים, החיים שלנו מתרכזים סביב הריצה אל האושר והכיף
ואז אנו גדלים ולומדים להיות זהירים, פתאום אפשר לשבור עצמות או את הלב...
אתה מסתכל לפני שאתה מזנק, או מאמין בדבר שעוד לא הוכח... ולפעמים אתה לא מזנק בכלל
אתה לא מזנק בגלל שלא תמיד יש שם מישהו שיתפוס אותך.
ובחיים כמו בחיים, אין רשת ביטחון.
מתי זה הפסיק להיות כיף והתחיל להיות מפחיד?
גדלנו והתחלנו לזמזם במנגינות שונות כמעט כמו הדבורים
הפסקנו לחגוג בחירות חיים אחד של השני והתחלנו להתחרות בהם
האם קבלה עצמית היא באמת תפיסה ילדותית? או שהיה לנו הכל נכון ישר מההתחלה?
ממתי הפסקנו להיות חופשיים ללהיות את ואני?
זה ה-אנחנו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
