אני חושבת שאני מתחילה יותר לאהוב את עצמי. הבנתי מה הפסדתי בשנים האלו. כל דבר ראיתי כדבר רע,עכשיו אני מסתכלת אחורה ומבינה,שונאת את עצמי על איך שחשבתי,ראיתי ורציתי להראות בזמנים האלו.כל מה שהיה לי רע האשמתי אנשים שלא קשורים ולא אשמים,טוב אולי יש כמה אשמים,אבל הייתי צריכה לראות את עצמי ואת האחרים מזווית שונה.
אם היו אומרים אז,איזה תהליך אני עומדת לעבור עם עצמי,איך להשתנות,איך להתחיל לראות את עצמי בצורה חיובית,לא הייתי מאמינה שזאת אני בסיפור. היו אנשים שניסו לעזור,ראיתי בהם ניסיון לעשות לי רע,לתת לי הרגשה שמה שאני חושבת על עצמי הוא נכון,כאילו סתם באים ומעליבים אותי.
כשבן כלוא בתוך עצמו הוא לא רואה מה יש בחוץ. הוא כל כך שונא את עצמו שכבר ממש משנה לו מה אחרים חושבים עליו,האם מה שאני חושבת על עצמי נכון?-אם אומרים לי את הדברים האלו כל הזמן,ברור שאני אתחיל לחשוב ולהאמין שהכול נכון ואני לא מדמיינת\חולמת.
להתחיל לחשוב שאם זה היה ככה.....אז אני הייתי ככה.......
זה מה שחשבתי כל הזמן. ועכשיו אני מבינה,שככה נולדתי ואין הרבה דרכים לשנות את זה.
חוץ משינוי פיזי צריך לעבור שינוי נפשי-שזה יותר קשה. אם אתה לא מבין את עצמך,לא תוכל להתקדם ולעבור שינוי פיזי. קודם הנפש צריכה להבין שאתה טוב,מוכשר וכל מה שאומרים לך זה שטויות ושאתה צריך להאמין בדרך שלך. אבל אם אתה כל כך מפוקס בזה שזה שאתה שולל את כל הדברים הטובים שבך,איך אפשר להפוך את צורת החשיבה?
מאז שאני זוכרת את עצמי שנכנסתי להתעמלות בגיל 6,שמעתי שני דברים:את ממש טובה-גמישה,חכמה,עובדת קשה,הכי טובה מכולם. מצד שני שמעתי: את לא רזה מספיק,אם היית רזה היית יכולה להגיע יותר רחוק,היית יכולה ליהיות יותר יפה,זה היה נראה יותר יפה.....
כל השנים שמעתי את שני הדברים האלו. הרי איך אפשר לקבל את כל החבילה שלמה נכון?אי אפשר ליהיות מושלמת.איך ילדה בגיל 6 אמורה לחיות עם העובדה שהיא לא מה שצריך ליהיות וזה מה שדורשים ממנה. ועוד יותר גרוע,אני מודה-אני בן אדם שאוהב לאכול,אף פעם לא הייתי שמנה{בעולם האמיתי שהוא לא התעמלות}. אז גם בגיל 6 אהבתי לאכול,אבל בגלל שאלו היו אימונים אינטנסיביים אז הורדתי הכול באימון ככה שלא הייתה לי בעיה. ככה זה המשיך כל השנים. אכלתי טעים,הורדתי הכול באימון,קיבלתי מקומות ראשונים,אחרי בית ספר שמעתי שאני שמנה מכל כיוון {באימונים}.לא הייתי מצטיינת בלימודים ביסודי דווקא מכיתה ז' אני מצטיינת .
כל הילדים היו בחוץ,ואני הייתי באולם,ככה גדלתי,ועכשיו אני מרגישה שזה השפיע עליי לרעה.אני לא רגילה ליהיות עם חברים בחוץ.אני רגילה ליהיות עם בנות בלבד{זה ספורט בנות}באולם.
אני זוכרת שהמאמנת דיברה עם אמא מה לאכול ומה לא.זה כבר בזמנים ששנאתי אותה כשזה הגיע לנושאים שקשורים להתעמלות,אפילו אמרתי לה שלא תבוא לתחרויות ולא תסתכל עליי,אמרתי שהיא מביאה לי מזל רע,ואת האמת-לא רציתי שהיא תראה אותי בבגדי גוף{הבנתי את זה השנה כשהיא באה לתחרות,לא הרגשתי בנוח כשהיא הסתכלה עליי..}
אז מצד אחד יש פרסים,מצד שני סובלת. עכשיו,בגיל 15 אני שואלת את עצמי מה יותר נכון,להמשיך לסבול וכחלק מזה לפגוע בבריאות,או לעזוב ואז בטוח להרגיש ריקה לכמה חודשים ובסוף להתרגל אבל לא לשכוח איזה חוויות רעות וטובות היו לי.
חוויות רעות כבר אמרתי,לא קל לשמוע שאת שמנה,במיוחד אם זה אחד הנקודות החשובות בספורט שאת מתעסקת.
אבל החוויות הטובות הן,אני לא חושבת שילדה רגילה הייתה טסה לפחות 3 פעמים בשנה לחו"ל לתחרויות{בלי אמא-שאני אהבתי את זה},להיות עם הבנות,בטיולים מאורגנים וכמובן בתחרות עצמה בחו"ל.וגם לילדה קטנה {לדעתי}זאת חוויה כיפית לעבור את כל העניין הזה של הטיסות והמראות וטיולים במקומות שלא ראיתי,במיוחד בגלל שהנוף בישראל הוא לא כמו בשאר המדינות בעולם.
עכשיו יש לי סל מדליות גדול,מדף של גביעים,ואני יכולה ליהיות גאה בעצמי. ובתכלס,עדיף שהייתי קצת שמנה{לפי העין של הספורט}וליהיות מוכשרת {שזה קיבלתי מהטבע-גנים}.מאשר ליהיות רזה ולא מוכשרת\גמישה....
עכשיו שגדלתי אני קיבלתי קצת יותר ביטחון ליד המאמנת{פעם פחדתי ממנה}ואני יכולה גם לענות לה על דברים שהיא אומרת או צועקת.כי אני לא יכולה לסבול שצועקים עליי. אני באתי לעשות כיף ולעבוד ולא לסבול ולעבוד.ספורט זה עבודה אבל לא סבל-יש הבדל.
אני זוכרת ושאני גם לא אשכח שהשנה אמרתי לה שיש לי טקס מצטיינים ואני לא אבוא לאימון מחר,ואז היא אמרה שמצטיינת צריכה ליהיות גם.....{היא העבירה את היד על הלחיים שלה ועשתה מובן של רזה}אז שאלתי מה?{כי לא הבנתי}אז היא עשתה עם היד שוב וכיווצה את הלחיים לצורה של דג{אנורקסית}ואז הבנתי שהיא מתכוונת למצטיינת גם רזה.אז אמרתי לה מה הקשר והלכתי. שהגעתי הבייתה הצטערתי על זה שלא אמרתי לה את מה שבאמת היה צריך.:"אני מצטיינת בגלל שאני חכמה,אף אחד לא ייתן לבן אדם תעודת הצטיינות על זה שהוא רזה{אולי רק בדוגמנות אבל אני לא דוגמנית אני תלמידה וספורטאית..}"
למה נראה לה שמישהו מהמורים מתעניין בכלל איזה גודל של תחת ורגליים יש לי?!רק לה זה מעניין.{ואותי זה יותר מעניין רק בגלל שהיא הכניסה לי את זה למוח מגיל קטן ואני עד עכשיו חושבת על זה ולא מרוצה מאיך שאני ניראת}.זה בחיים לא ייצא לי מהראש,ובכלל בזמן היריון אני אהיה בטראומה מאיך שאני אראה.
אל תיתני למישהי להרוס לך את החיים,זה אף פעם לא מאוחר לשנות גישה!!!!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
