טוב,אז המזל שלי היום היה "מושלם".
המורה שקיבלנו למתמטיקה היא בלי רגשות,מפחידה,ובעיקר עושה פרצופים כשמישהו שואל משהו שאולי נראה לה מטומטם...
אז מה שקרה היום זה שילדה אחת סימסה והיא לקחה לה את הטלפון,אחרי כמה דקות הטלפון שלי צילצל בטעות והוא לא היה על שקט כי לא חשבתי להשתיק,אף פעם לא מתקשרים אליי בזמן בית ספר חוץ מחסויים,אז היום זה קרה.וכמובן שהיא לקחה לי את הטלפון.זאת פעם ראשונה שלוקחים טלפון כי הוא צלצל,בחטיבה זה לא היה..
את הטלפונים היא העבירה למחנכת,באתי עם הילדה הזאת לחדר שלה ואז התחיל הסיפורים שלה."זה הנושא האחרון שאני אמורה לדבר עליו,זה בכלל לא אמור ליהיות נושא לדיבור,מצידי שזה יהיה כבוי כל היום,אתן כבר בתיכון,מה אתן חושבות לעצמכן?!".
כל מיני כאלה היא אמרה,למרות שאמרתי לה שזה בטעות וזה פעם ראשונה,באמת את מי זה מעניין אחרי שזה כבר קרה.
ואם לא מספיק,אז היא גם שמה לב שהייתי בלי סמל,קניתי את החולצה הזאת אתמול בהודיס ועוד שתי חולצות גם כן משם.אמרתי לה שלא הספקתי לקנות סמל ולהדפיס...עוד הפעם-את מי זה מעניין באמת.אז היא אמרה "את גם מרשה לעצמך לבוא בלי חולצת בית ספר וגם ליהיות עם טלפון בשיעור".וזה גם לא שהבאתי חולצה עם ציורים,הבאתי חלקה לגמרי
.הילדה שהייתה איתי באמת חירטטה על הסיבות שלה...אבל אני לא,המורה אמרה לנו "אוי ,איזה חרטטניות".מאיפה לך לדעת?!את לא מכירה אותי בכלל רק התחילה השנה.בקיצור היא אמרה"זאת פעם ראשונה ואחרונה,מהיום טלפון כבוי וחולצת בית ספר".
אפילו ביסודי מותר לבוא בימי שישי עם גופיה/חולצה בלי סמל{אני מכירה בית ספר כזה}
.
והיא גם אמרה"חבל שאנחנו מכירות בנסיבות כאלו".עוד הפעם-נו באמת,את לא מכירה אותי,אני הילדה הכי שקטה עוד מהיסודי,זה באמת רק המזל הדפוק שלי.יש מורים שבכלל לא ידעו את השם שלי או שכחו אותו מהר מרוב שאני שקטה
.
היא מורה לתיאטרון.אז כשהיה לנו שיעור ספרות איתה,היא החליטה לעשות משחק היכרות.עם הקלפים האלה של התמונה שאלה מילה.כל אחד בחר באקראי ואז קישר בין הקלפים שיצאו לו.צא לי תמונה של ילדה עצובה/עצבנית,שאלה של למה אני מתגעגעת,ומילה של פשוט ליהיות.לא מצאתי לאן לקשר את זה,אז קישרתי להתעמלות,שאני פרשתי,מתגעגעת,פשוט ליהיות-להמשיך למרות הגעגוע כי זאת כבר הייתה החלטה.ואו שהקול הרועד של הפחד/בכי היה עוד מהשיחה איתה{זה היה ישר אחרי ההפסקה השיעור}או שבאמת הוא התחיל לרעוד כשהתחלתי לדבר,בקיצור יצא לי קול רועד,לא התכוונתי לבכות בכלל,זה היה פשוט מפחיד לדבר מול פורום כזה של כיתה על רגשות....אז יצא כאילו רציתי לבכות ומישהי אפילו אמרה אל תבכי,כמובן שהמילים האלה רק מעלות את הסף רגשות...
היא פשוט סחטה מכל תלמיד את הדברים הקשים,שמו לב שלא רוצים לדבר,אבל היא הייתה חייבת להמשיך לסחוט,זה היה פשוט נורא.אני מקווה שזה לא יצא עד כדי כך נורא מה שקרה לי,כי אני עדיין חושבת על זה ובוחנת מכל הכיוונים ואם זה פאדיחות או לא.מה לעשות,אני רגישה לדברים שקשורים אליי ממש טוב.אנשים אחרים רגישים לדברים שאני לא,לכל אחד את הצד שלו....
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
