מכירים את זה שאתם מפתחים תקווה שמשהו יקרה? אז קיוותי לתוצאה מסויימת, באופטימיות זהירה. כמה טעיתי.

כואב לי בלב.

כואב לי בנשמה.

הדמעות זולגות על לחיי, ואני מפחדת שהן יהיו גלויות לאחרים.

אני מרגישה כל כך בודדה בעולם הזה.

וכשאתה בודד הכל נראה קודר יותר, וחסר פואנטה אפילו.

איבדתי אותו, כנראה לתמיד.

אני הולכת עם האמת שלי אבל בסוף סובלת.

דעות משתנות, אבל לאנשים קשה לסלוח.

קיוויתי שהוא עדיין זוכר עד העוצמה שבה אהב אותי, חשבתי שההתעלמות ממני לא השכיחה אותי לגמרי.

לפי מה שהוא ענה, טעיתי.

מה הטעם להמשיך כשכולם מתרחקים, כשאין אנשים לדבר איתם על העניינים האמיתיים?

עברו כבר שלושה שבועות מתחילת השנה, ויותר מדי מהן מאז שהפסקתי את הקשר.

אני אמנם מתחרטת, אך זה היה בלתי נמנע באותה תקופה.

כואב לי שהוא נפגע כל כך ממני ועוד יותר כואב שאני לא יכולה לנסות לתקן את זה.

התחיל להמאס עלי להעמיד פנים עם כולם שאני בסדר. אני תמהה איך אף אחד לא שם לב. ואם מישהו הבחין, למה הוא לא מנסה להושיט יד.

אחר כך הסביבה תמיד טוענת שהיא שמה לב אך לא חשבה שהמצב עד כדי כך חמור. 

אז גם אם אני לא חותכת ורידים, מקיאה את נשמתי או פוגעת בעצמי בצורה נראית לעין, אני צריכה עזרה. בגלל המיונים שלי למודיעין ולעוד דברים, אני מפחדת לדבר עם פסיכולוג. אני לא רוצה שזה ישפיע לי על התפקיד או איכשהו על העתיד. לצערי אני לא מסוגלת לדבר עם מישהו מחבריי על זה. ניסיתי מספר פעמים אבל הרגשתי שאני לא סומכת על אנשים שלא ישתמשו במידע הזה נגדי או לא פחות גרוע מכך לטעמי- שלא יבינו אותי ויגרמו לי להרגיש רע עם המצב.

לפעמים עוברת בראשי המחשבה כמה פשוט זה. לחיצה אחת על ההדק וזה נגמר. המחשבות האלו מעט מעודדות אבל ברור לי לחלוטין שזה לא יקרה. אני פחדנית ואופטימית מדי. למרות הכל, אני באמת מאמינה מכל הלב שבסוף הדברים יסתדרו. הלוואי שתהיה לי אהבה בקרוב, כמה התגעגעתי לכך.