So, here I am again.

בנתיים, מצב הרוח לא השתנה יותר מדי... עליות ומורדות בכל יום. בסוף לא הצלחתי למצוא עבודה למרות שהתקשרתי להרבה מקומות. אנסה ללכת לקניון ולחפש שם עוד. אפילו לא ממש בא לי לעבוד אבל אני מרגישה צורך להרוויח כסף משלי כדי לשלם איתו על דברים, במקום לבקש מההורים (יש לי רגשות אשם). עדכון מאמצע הכתיבה: התקשרתי עכשיו לבוס של חברה שעובדת בחנות בגדים ויש לי מחר ראיון עבודה (סוגשל)! איזה קטע שבדיוק התחלתי לכתוב שלא הולך לי ^^

אתמול הייתי בים עם אמא והיה נחמד. הלכנו 11 ק"מ בערך  בבית ספר רגיל, שזה אומר לספור את הדקות עד שהשיעור יגמר ואז עד שהשיעור אחריו יסתיים... לפעמים אני לא מבינה איך הצלחתי לשרוד עד י"ב, באמת תעלומה. אני מחכה כבר לרגע שדברים יסתדרו באמת, לרגע שהוא יסלח לי כנגד כל הסיכויים, לרגע שאעבור את הגיבוש לטייס או לפחות את כל המיונים לצמרת.

דרך אגב, בטעות לחצתי על הכפתור "הקוראים שלי" וגיליתי שיש לי כמה קוראים קבועים. הייתי בשוק כשראיתי את זה. מכמה סיבות... בעיקר כי אני לא חושבת שהפוסטים מעניינים במיוחד, הם סתם כדי לפרוק דברים ולא בהכרח כדי לעניין או למשוך תשומת לב. וגם- אני בקושי מגיבה לבלוגים אחרים, אני יותר קוראת פסיבית (וחשוב מכך, אני לא נכנסת לעיתים קרובות במיוחד לבלוגים) אז היה לי מוזר שאנשים מצאו את הבלוג והחליטו שמתחשק להם להרשם אליו. בכל מקרה, אם הכתיבה שלי מעניינת מישהו אז תודה;) זה באמת עשה לי קצת שמח בלב. 

תודה לאל שיש את יוטיוב וההצעות שירים שלהם!

-

אני לא מבינה למה. למה אני חייבת להרגיש כל כך מתוסבכת וfucked up. למה אני לא קלילה יותר. למה אני חייבת להיות "עמוקה" יותר. אם הייתי מסוגלת, הייתי רוצה לבוא אליה ופשוט לספר לה הכל. כל מה שאני שומרת מבפנים מאז שאני זוכרת... גם את הדברים הכי הזויים ומביכים שאני מצליחה להזכר בהם. אולי בעתיד אמצא מישהו/י שארגיש שזה נכון לשתף אותם, שזה יגאל אותי מבדידות מסויימת שאני חווה. אפילו באינטרנט לא הצלחתי ליצור איזה קשר מדהים ומשמעותי עם מישהו, למרות שלכאורה זה קל יותר.

עדיין, אני אופטימית. אני מאמינה שזה יקרה בסופו של דבר, השאלה היא מתי ואחרי כמה השקעה מצדי. אני מנסה לעבוד על עצמי, לאט לאט. הקצב איטי מאוד. אני חושבת ללכת לפסיכולוג או קאוצ'ר אבל מפחדת שזה יפגע לי בעתיד- בתפקיד בצבא, בקבלה למשרות עבודה שונות. בנתיים, כמו בעבר, אני מנסה לטפל בזה לבד.